<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
והמוציא מרשות לרשות, מדקדק התלמוד מלשון זה שאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד קר[ו]י הוצאה, וטעמא מאי דכל עקירת חפץ ממקומו תנא קר(ו)י ליה הוצאה, מיהו אמרינן בפרק הזורק (צ"ו ב') דהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים אב הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד תולדה. דייקא בהזורק (שם) הוצאה היכא כתיבה פירוש (תד"ה הוצאה) אף על גב דבמשכן הויא, מתוך שאינה נראית מלאכה לא גמרינן ממשכן ואי לא דכתיבה לא מחשבינן ליה מלאכה (ע"פ יראים סי' רע"ד דף קמ"ו א'), ובירושלמי (פ"א ה"א) אומר בזה הלשון, מניין שהוצאה קרויה מלאכה ומייתי לה קרא (שמות ל"ו ו') ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא, שנמנעו העם להוציא הנדבה מבתיהן [ו]ליתן לגזברים. ומשה והגזברים היו עומדים במחנה לויה שהוא רשות הרבים, וקאמרי להו אל תפיקו ותיתו מרשות היחיד לרשות הרבים, ומנלן דבשבת קאי, גמרינן העברה העברה מיום הכיפורים מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור (צ"ו ב'). וגרסינן בירושלמי (שם) אמר רבי חייא בשם רבי אילא אפילו הכנסה את שמעת מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתי[ה]ם וליתן לגיזברים כך נמנעו הגיזברים מלקבל מידם ולהכניס ללישכה. (וכשאתה) [וכשאחד] עושה כל העקירה וההנחה היא איסורא דאורייתא, זה עוקר וזה מניח שניהן פטורין אבל אסורים (שבת ג' א').
<h2>דף ד.</h2>
בפרק קמא דשבת מסקינן שאם שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה (רמב"ם שבת פ"ט הל' ה') גמורה. שרדיית הפת אף על פי שהיא אינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות, כדתניא בפרק כל כתבי הקדש (שבת קי"ז ב'), המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם, ואף על פי שאינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות (רמב"ם שבת פכ"ב הל' א').
<h2>דף ו.</h2>
ת"ר ד' רשויות לשבת, רשות הרבים ורשות היחיד כרמלית ומקום פטור, איזהו רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה וכל שכן היקף מחיצה גבוה עשרה טפחים שמקיף ארבעה טפחים (סה"ת סי' רי"ד), וכן תל המתלקט גבוה עשרה טפחים ומתוך ארבע אמות הרי הוא רשות היחיד כדאיתא בפרק הזורק (ק' א'). איזהו רשות הרבים, סרטיא, הוא דרך כבושה, ופלטיא גדולה, הוא מקום השוק שמתקבצים בו, ומבואות (המפולשות) [המפולשין], ורחבים שש עשרה אמה (צ"ט א') אין מוציאין ואין מכניסין מרשות זו לרשות זו ואם הכניס והוציא בשוגג חייב חטאת במזיד ענש כרת ונסקל בהתראה (ע"פ סה"ת שם). אבל ים ובקעה, כגון שדות דלא דרסי בה רבים, והכרמלית רחבה ארבעה ובמקום שרבים רגילין אלא אינה רחבה ששה עשר אמה או אין שולטין [בה] ששים ריבוא דומיא דדגלי מדבר (עירובין נ"ט א' רש"י ד"ה עיר, ע"ש), וכן עמוד רחב ארבעה וגבוה שלשה או יותר אבל אין גבוה ט' דאם גבוה (תשיעי) [תשעה] מכתפי עלה רבים ומקרי ר"ה (שבת ח' א'), כל אלה קרויין כרמלית ואין להם לא דין רשות הרבים ולא דין רה"י, ולשון כרמלית מפרש בירושלמי (שבת פ"א ה"א) כר ומלא לא נגמר היטב כך כרמלית אין (לא) [לו] דין רשות זה ולא רשות זה, ואין מוציאין ואין מכניסין ממנו לרשות הרבים ולא לרה"י ואם הוציאו והכניסו פטור אבל אסור, אמר רבי יוחנן (שבת ז' א') אין כרמלית פחותה מארבעה רחב (סה"ת שם). אבל מקום פטור הוי מקום ברשות הרבים שאין לו רחב ד' וגבוה שלשה ומותר [גמור] לטלטל ממנו לרשות היחיד או לרשות הרבים. ואם המקום שאינו רחב ארבעה וגבוה ג' עומד בין רה"י לרשות הרבים על זה אמר רבי יוחנן (שבת ח' ב') מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות הרבים (או) [ו]לבני רשות היחיד לכתף עליו, פירוש לתת משוי או חבילה על אותו מקום, ובלבד שלא יחליפו, פירוש שבני רשות הרבים לא יקחו אליהם חפץ שבני רשות היחיד נתנו שם, שיש לגזור פן יביאו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד דרך אותו מקום פטור בלא שום הנחה שם באמצע ואם כן יהא חייב, דתנו רבנן (שבת ה' ב') המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו [חייב] שהוא כרמלית ומן התורה הוא מקום פטור (חייב) (סה"ת שם).
<h2>דף ז.</h2>
הזורק למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים (ק' א') ולמעלה מעשרה באויר כרמלית בדבר שאינו מסויים כגון פני הכותל הם מקום פטור, אבל אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע (שם). מסקינן בפרק הזורק (צ"ו ב'), שהמעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים הרי זה כמוציא מרשות לרשות וחייב (רמב"ם שבת פי"ב הל' ח'). הזורק מרשות לרשות או המושיט מרשות לרשות הרי זה תולדת המוציא וחייב, וכן הזורק או המושיט מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים הרי זה תולדת המוציא וחייב (רמב"ם שם ה"י).
<h2>דף יא:</h2>
אשה נדה ורגילה לתת בחול בגד כעין סינר מלאחוריה סמוך לבשרה שיפול שם [דם] ניד[ו]תה ולא יטנפו שאר בגדיה וקושרתו ברצועות או בחוט של משיחה לפניה אסור ללובשו בשבת כדי להוציאו לבוש בכרמלית דמשוי הוא ולא מלבוש, כדמוכח בפרק קמא דשבת (י"א ב') דכל אצולי מטינוף משוי הוא, ולא דמי לסינר שתיקן עזרא שתהא אשה חוגרת בו בפרק מרובה (ב"ק פ"ב א'), וכן בפרק המצניע (שבת צ"ב ב') אשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין מלפניה ובין [מל]אחריה חייב[ת] משום החפץ ולא משום הסינר אותו הסינר היה דרך מלבוש שהבגד היה בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסיים (סה"ת סי' רי"ז).
תנן (ס"ד ב') יוצאין במוך שבסנדל, תני רמי ב"ר יחזקאל והוא שקשור, אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל, ואפילו בשבת יכול ליתנו לכתחילה, וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחילה [וברייתא תניא] ואם נפל לא תחזיר, לא קאי אלא אפילפל וגרגיר מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת בפיו שרוצה להוליכו במקום אחר דרך ר"ה ומערים להוציאו בעניין זה (שם תד"ה ובלבד וסה"ת סי' ר"מ). ויוצאה אשה במוך שנתנה באותו מקום כשהיא נדה פן יפול דם [נדתה] על בשרה ויצערנה כשהוא יבש, אבל שלא יטנפו בגדיה אסור כדמשמע בפ"ק דשבת (י"א ב') דכל אצולי מטינוף משוי הוא ואסור (ע"פ סימני סה"ת שם). ואדם שיש לו ריח הפה מותר לתת פילפל בפיו ולצאת לרשות הרבים, אבל ספק אם צריך ליתנו מע"ש כמו גרגיר מלח (סימני סה"ת שם).
<h2>דף יב.</h2>
בפרק קמא דשבת אמרינן, מותר לצאת בתפילין ע"ש עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפילין בכל עת ואינו שוכחן, [ואם] שכח ויצא בהן ברשות הרבים ונזכר שיש לו תפילין בראשו, אמרינן בפרק קמא דביצה (ט"ו א'), שמכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש (רמב"ם שבת פי"ט הל' כ"ו).
וערב שבת עם חשיכה צריך למשמש בגדיו כדתני חנניה אם יהא סכינו עליו או מחט [תחובה] בבגדו או מעות בכיסו ועל ידי כן יסלקם מפני השבת (סימני סה"ת רט"ז).
רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה כגון הפרעושים חייב ההורג אותם כהורג בהמה וחיה (ע"פ רמב"ם שבת פי"א הל' ב' ע"ש ובמ"מ) אבל כינה ששורצת מבשר האדם מן הזיעה ונקראת פידוק"ייו מתירין בית הלל להורגה (ע"פ רמב"ם שם הל' ג') ורבא נמי מקטע להו בפ"ק דשבת (י"ב א'). מסקינן בפרק כל כתבי (קכ"א ב'), חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה שבכל מקום מותר להורגם בשבת כשיראום, ושאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו מותר להורגן בשבת ואם היו יושבים במקומן או בורחים מלפניו אסור להורגן ואם דורסן לפי תומו בשעת הלוכו והרגן מותר (רמב"ם שם הל' ד').
<h2>דף יב:</h2>
מסקינן בפרק קמא דשבת שאסור לקרות לאור הנר בשבת אלא אם כן קורא אחר עמו, ובמקום אחד יקראו שניהן, אבל אסור לקרות בשני מקומות אפילו בספר אחד, כל זה שמא יטה הנר ונמצא מבעיר שממשיך השמן לפי הפתילה (רש"י י"א א' ד"ה ולא), ואמר רבא ואפילו הנר גבוה שתי קומות לא חלקו באיסור, אמר רב הונא ובאור המדורה אפילו עשרה בני אדם ואפילו בענין אחד אסור לקרות, שקל יותר לנענע לפידים, וביום הכיפורים שרגילין לומר סליחות ותפילות לאור הנר וקורא בספר יחידי, התם אימת יום הכיפורים עליו ואימת ציבור עליו וגם צורך שעה להרבות תחנונים, אבל ליל יום טוב שחל להיות בשבת אין החזן אומר מעריב ופיוט בתוך המחזור לאור הנר ביחידי שאינו כל כך צורך שעה לומר פיוט, אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי הפרשיות פירוש מריץ בפיו ראשי כל הפרשיות בספר יחידי לאור הנר ומתוך שראש הפרשה שגור[ה] בפיו הוא נזכר בכולה, וכן הדין בליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת וחפץ לומר (האגדה) [ההגדה] לאור הנר אסור אלא צריך שיקרא אחר עמו בספרו ולעיין עמו, מי שאינו יודע לקרות אינו מועיל, ואם בעיוני כל ראש פרשה ופרשה יודע לגמור את כולה בעל פה טוב הדבר כדפרישית (סה"ת סי' רי"ט). וכן מסקינן [שם (י"ב א')] שלא יפלה כליו לאור הנר, וגם להבחין בין בגדו לבגד חבירו אסור.
כלים הדומין זה לזה ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהם שמא (ישחה) [ישכח] ויטה, לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לבדוק כוסות וקערות לאור הנר מפני שאינו מכירן (רמב"ם שבת פ"ה הל' ט"ז).
<h2>דף יז:</h2>
הלש. תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בפרק בתרא דשבת (קנ"ה ב') וסתם מתני' דפ"ק אין שורין דיו וסמנין כוותיה, ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד, ואמר רב יהודה מנערן בכלי, פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שם קנ"ו א'). וחרדל שלשו מערב שבת וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרינן בפ' תולין (שם ק"מ א') למחר ממחו ביד או בכלי, פי' יערב בהן באצבעו או בכלי, ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל, וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב דף מ"ט א') האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש, דמבחר בקליפות חייב משום בורר, כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן, דיהיב משקין חייב משום לש (ע"פ סה"ת סי' ר"כ וסימנים), ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור (ע"פ סה"ת שם ע"ש) כמו שפירש ר"ח למעלה (מלאכה ו'—ח' [הו' בשבת ע"ג ב']). וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור.
אסור לומר לגוי מערב שבת תעשה כך וכך בשבת, שהרי בית הילל שמתירין עם השמש היינו [כ]שהגוי עושה המלאכה מאליו, אבל אינו מתיר לומר לו לעשות בשבת (סה"ת סי' רכ"ב), אבל מותר לומר [לגוי בחול] מדוע לא עשית כך בשבת שעברה אף על פי שעל ידי כך יעשה הגוי כך בשבת הבאה (סימני סה"ת שם). מותר להניח לעבדו גוי לעשות מלאכתו בשבת כשהמלאכה לגוי עצמו וליכא לאו דלמען ינוח כדאיתא פ"ד מחוסרי כפרה (כריתות ט' א'), (סה"ת סי' רכ"ב).
תנן בית שמאי אומר אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. גרסינן בירושלמי דשבת (פ"א ה"ח) ועבודה זרה (פ"א ה"א) תניא אומני[ן] גוים שהיו עושים עם ישראל, בתוך ביתו אסור בתוך ביתו של גוי מותר א(ו)מר ר' שמעון בן אלעזר בד"א בקיבולת אבל בשכיר יום אסור, בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר, מה בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר [לקרקע] בין בשכיר יום בין בקיבולת, אמר ר' אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת, רבי שמעון בן ביסנא בשם רבי אומר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בשבת ואבל וע"ז ע"כ לשון הירושלמי, ואף על גב דאין הלכה כרבי שמעון בן (רבי) אלעזר גבי מחובר של שדה אלא כרבן שמעון בן גמליאל (ע"ז כ"א ב') וכסתם מתניתין פרק קמא דע"ז (כ"א א') דשרי להשכיר שדהו לגוי למחצה לשליש ולרביע וחורש וזורע בשבת משום דגוי בשלו הוא טורח ואריסותיה קעביד, דלא אסרה סתם מתניתין אלא דווקא מרחץ להשכיר לגוי מפני שנקראת על שמו אבל שדה לגוי שרי, אין דומה מחובר של שדה למחובר של בית דדווקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר גוי אריסותיה קעביד אבל בית רגילות להשכיר פועלים שכירי יום ולא יאמרו (הרואה) [הרואים] גוי קבלנותיה קעביד, מכאן פסק רבינו יצחק ברבי שמואל (ע"ז כ"א ב' תד"ה אריסא ובשבת י"ז ב' תד"ה אין) שאסור לעשות כל קבולת במחובר בתוך התחום כדמוכח בתוספתא דפרק קמא דעבודה זרה (ה"ב) ובירושלמי (שם) ולא מיבעיא הבניין עצמו דאסורה אלא אפילו לתקן האבנים נמי אסור אפילו רחוק מן החומה ואפילו בביתו של גוי כיון דצורך מחובר הוא, דבמחובר כי האי גוונא פליגי ופסיק כר' שמעון בן אלעזר, דאילו לעשות הבנין אפילו רבנן מודו דאסור דהא ברשות ישראל הוא דאף תלוש לא שריא אלא בביתו של נכרי (ע"פ סה"ת סי' רכ"א—רכ"ב בשינוי סדר).
<h2>דף יח.</h2>
גרסינן בפרק קמא דשבת תנו רבנן מניחין קילור בעין ואספלנית ע"ג מכה [מ]ע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת כולה אבל לא בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין בשבת, ואם נפל תנן בפרק המוצ(י)א תפילין (עירובין ק"ב ב') מחזירין רטיה במקדש בשבת אבל לא במדינה, ודווקא אם נפלה בארץ אבל אם נפלה על הכלי מחזירין אותה כדאיתא התם (ע"פ סה"ת סי' ר"כ). גרסינן בירושלמי דפרק במה אשה (שבת פ"ו ה"ב) אמר רבי יוסי [ב"ר בון] מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינו אלא כמשמרה, ונותנין עלה על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה אמר ר' תנחום חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה. והא דשרי בפרק שמנה שרצים (שבת ק"ח ב') קלורים אפילו בשבת היינו לתת על גב העין ומסקינן התם שלעצום עיניו ולפתוח כדי שיכנס הקילור שעל גב העין בעין אסור והכא מיירי בתוך העין ממש הלכך מערב שבת דווקא מותר ולא בשבת (ע"פ סה"ת שם).
ואין נותנין חיטין בתוך הריחיים אלא כדי שיטחנו מערב שבת, ואמר רבה הטעם מפני שמשמעת קול ויאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת ויסברו דבשבת נתנו החיטין, [ו]רב יוסף אמר משום שביתת כלים, ופסק ר"ח דהלכה כרבה, דרבה ורב יוסף הלכה כרבה, וסתמא דתלמודא נמי הכי אית ליה דקאמר לקמן (י"ט א') מאי שנא דבית שמאי שרו לטעון קורות של בית הבד על הזתים והענבים המרוסקים והולכין ומתמצין בשבת יותר ממלאכות דמתניתין (י"ז ב') אין פורסין מצודה ואין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור ומתרץ התלמוד כולהו דאי עביד להו בשבת חייב חטאת גזרו בהן ע"ש עם חשיכה, והשתא אמאי לא אמר בלא גזרה משום שביתת כלים ואף על פי שהדבר מונח [בכלי] מערב שבת (בכלי) כיון שישנו בתוכו בשבת אסור מן התורה אלא ודאי שביתת כלים שרי, הילכך מותר לתת גחלים מערב שבת בכלי מנוקב שעושין מבריחי ברזל ומתחממין בו בשבת ומותר להשאיל איתו [ו]קרדומו ומחבתו מערב שבת לגוי אף על פי שיעשה בו הגוי מלאכה בשבת דהא בית הילל לית להו שביתת כלים לרבה (ע"פ סה"ת סי' ר"כ—רכ"א].
<h2>דף יח:</h2>
דיני עניני הטמנה. מוכיחות ההלכות כי מותר לתת קדירה מערב שבת על פיטפוט שקורין טרפיי"ד בלע"ז אעפ"י שיש אש תחתיו ושוהא הקדירה שם בשבת, כדאמרינן בפרק כירה (שבת ל"ו ב') שאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה וקטומה כחנניה הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמר רבא לשם (ל"ז ב' ותד"ה אמר), ובתנור שהבלו גדול אסור. ואפי' תבשיל שמצטמק ויפה לו ומשביח להשהות הרבה על האש מותר בכירה כרבי יוחנן (שם ל"ז ב'), וכן פוסק רבינו חננאל (שם). אבל צריך ליתנו מבעוד יום כדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן, והא דתנן (שם ל"ו ב') לא יתן עד שיגרוף, ומפרש בגמרא (ל"ח א'—ב' ע"ש) לא יחזיר ואפילו מערב שבת, התם מיירי בשעה שלא היה יכול להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן (תו' ל"ו ב' ד"ה וב"ה). אבל לסמוך הקדרה אצל האש מותר (שם ל"ז א') אפילו סמוך לחשיכה ממש. אבל לא נתבשל המאכל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו ע"ג כירה ואפילו מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינה קטומה, ואם שכח ושהה אסור בשבת לאוכלה (שם ל"ח א'). ולא דמי למבשל בשבת דקיימא לן בשוגג יאכל דהתם ליכא [לחוש] לאיערומי (סימני סה"ת רל"א) שלא נחשדו ישראל לבשל במזיד. תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על גבי כירה בשבת שאינה גרופה ואינה קטומה, ואף בתנור שיש לו הבל יותר מותר ופירש רש"י (ד"ה האי) הטעם שהרי ודאי לא על דעת לאוכלה הלילה הניחה שם, ולצורך מחר לא יבא לחתות שהרי יש לה שהות לבשל כל הלילה. ובחופה רגילין ליתן היורה מערב שבת על הפיטפוט שקורין טרפייד והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים ועבדי הגוים מחממין אותה בשבת, אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחממו אותה הגוים, אם כן אין חששא בחימום ושריא לאכול (סה"ת שם).
<h2>דף יט.</h2>
תניא בסוף פרק קמא דשבת נותנין מזונות לגוי ולכלב בחצר ואם יצא אין נזקקין לו, אבל לחזיר אסור ליתן כלל כדאיתא בפרק בתרא (קנ"ה ב') שאסור לגדל חזירים (ב"ק ע"ט ב'), (סה"ת סי' רכ"ה) אם כן אין מזונותיו עליך כמו כלב, או גוי שהוא משום דרכי שלום כדאמרינן בפרק הניזקין (גיטין ס"א א') מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום (תד"ה נותנין).
תנו רבנן לא ישכיר כליו לגוי מע"ש וברביעי ובחמישי מותר, ואיסור זה אינו משום שביתת כלים דהא בית הילל אין חוששין לזה ועוד אם כן אף ברביעי וחמישי יאסר אם ישנו לכליו ביד גוי בשבת, וגם אינו מדבר בשוכרו לימים אלא לשבוע או לחדש דאי בשוכר כליו לימים אפילו כשנותנו ביד גוי ברביעי ובחמישי יהא אסור אם ישהא ביד גוי בשבת כמו שוכר לשמור פרה אדומה ולשמור הזרעים (ו)[ל]עומר דשכיר יום אסור שנראה כשכיר שבת בפרק הזהב (ב"מ נ"ח א'), אלא בשוכרו לשבוע או לחדש מיירי, ואפילו הכי אסור לשוכרו מערב שבת דכיון דקרוב כל כך וסמוך נראה ששוכרו לשבת עצמה, אבל שאלה בחנם מותר ואפילו בערב שבת אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לגוי, וכן תנו רבנן (שבת י"ח ב') בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לגוי ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע בביתו למקום שרוצה הגוי להוליכו שם ש[י]היה שם קודם השבת, ורבי עקיבא אומר לבית הילל כדי שיצא הגוי מפתח ביתו של ישראל שהשאילו אף על פי שהגוי נושאו בשבת, אבל בשבת עצמה אסור [נ"א אוסר] הוא להשאיל לגוי כ"א מערב שבת עם חשיכה כדי שיצא מפתח ביתו, וטעמא שהרואה סבור שישראל צוה לגוי להוליכו [חוץ] לבית ברשות הרבים שהרי בשבת עצמו מוציאו מבית ישראל ולא ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו (סה"ת סי' רכ"א). כתוב בספר התרומה (סימן רכ"א) אבל בהמתו אסור להשאיל לגוי אפילו הרבה רחוק משבת (ו)לא בשכר ולא בחנם אם ידוע שעושה בו מלאכה בשבת משום שנאמר למען ינוח שורך וחמורך עד כאן דבריו, וכבר בארנו בעניין אסור והיתר (ל"ת קל"ח דף מ"ט ג' בד"ו [הו' בפסחים ל' א']) שאין לסמוך על דבריו של גוי כלל לא לאיסור ולא להיתר. ואפילו לב"ש שאמרו בפרק קמא דשבת (י"ח ב') שמועיל הפקר בשביתת כלים זהו דווקא בכלים שאי איפשר בלא הם כגון נר הדולק בשבת וקדירה שעל גבי כירה אבל לא בשאר כלים ק"ו בבהמה שלא יועיל כן כתב רבי שמשון איש ירושלים (שבת י"ח ב' תד"ה דמפקרא).
אין משלחין איגרות ביד גוי מערב שבת היכא שיודעין שנושאן הגוי בשבת לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד גוי הוא ויסברו שבשבת נתנו לו, אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר (שבת י"ט א') דגוי אדעתא דנפשיה קעביד, אבל אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל תנן בפרק כל כתבי הקדש (שבת קכ"ב א') לא ישתמש ישראל לאורו אעפ"י שקצץ ושכרו לכך לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשת בשבילו ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות [הי]לכך אם קצץ מותר (סימני סה"ת רכ"ב).
אסור לילך בספינה בשבת כדאמרינן בפרק תולין (שבת קל"ט ב') ואפילו נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט וגזרה שמא יעשה חבית של שייטין (ביצה ל"ו ב') או גזירה שמא ינהיגנה ארבע אמות דרך המים שהן כרמלית (עירובין מ"ג א' תד"ה הלכה) וכל שכן אם הולך חוץ לתחום דאסור (סימני סה"ת רכ"ה) דבעיא היא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ג א') אם יש תחומים למעלה מעשרה ולא איפשיטא. ואם שלשה ימים נכנס בה קודם השבת שרי להיות בה וללכת בתוכה אפילו בשבת כדתניא (שבת י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, אף לבית שמאי וכל שכן לבית הילל דתניא בירושלמי בפ"ק דשבת (ה"ח) אין מפליגין לים הגדול לא בערב שבת ולא בחמ[י]שי בשבת, בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הילל מתירין ואם לדבר מצוה שרי אפילו מערב שבת, ולעבור ים האי שקורין אינגי"לטירא דרך רייפ"א רגילים לעבור ביום אחד כשיש להם רוח טוב, ומותר ליכנס בספינה בבקר בע"ש אפילו שלא לדבר מצוה (סימני סה"ת שם ע"ש), כדאמר התם (י"ט א') דמצור לציידן אפילו מע"ש מותר. ומה שפסק רבינו שמואל כדברי הלכות גדולות (דף י"ז ג') שפסקו כל היכא דקנה שביתה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגי, אין נראה לרבינו יצחק דהא אסרי מערב שבת אם לא מצור לציידן (עירובין מ"ג א' תד"ה הלכה). אמנם בכל עניין שנכנס בספינה, או בהיתר או אפילו בשבת עצמה מותר ללכת בכל הספינה (אפילו) [אע"פ] שהלך חוץ לתחום ואף על פי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, כרב דפסק בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ב ב') כרבן גמליאל בדיר ובסהר ובספינה (סימני סה"ת שם) דתנן שם (מ"א ב') מי שהוציאוהו גוים והוליכוהו לעיר אחרת שיש לה מחיצות או נתנוהו בדיר או בסהר שיש לו היקף גדול או בספינה מהלך את כולה, וכן פסק רב אלפס כרב וכן משמע שם (מ"ז ב') גבי דכרי דאתו למברכתא (תוס' שם מ"ג א') וכן אומר שם (מ"א ב'), שהמפרש לים הגדול בספינה אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כולה (לשון רמב"ם שבת פכ"ז הל' י"ג) והלכה כמותו. עוד שנינו שם, פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד מן הספינה אמר ליה מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. אמנם בלא זה אם הוציאוהו גוים מן הספינה בחזקה והוליכוהו לעיר שיש בה מחיצות מותר להלך את כולה. אבל בקרון אסור לילך אף על פי שהגוי מנהיג את הבהמה מפני שנשתמש בבהמה ותנן (ביצה ל"ו ב') אין רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה (תוס' עירובין שם) ואפילו צדדין כגון זה אמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ה א') דאסור (ע"פ סה"ת שם).
תניא בפ"ק דשבת ר' אומר מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומסקינן במסכת נדרים בפרק נערה (ע"ז א'), שמפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, שאין הלכה כאותו הזוג שחולק על זה כדאיתא התם (ע"ו ב'), ותניא בתוספתא (שבת פי"ח הי"ד) מפני מה אמרו נדרי שבת מפירין אותן בשבת שאם חשכה אינו יכול להפר, ומתירין אותן לצורך השבת דווקא אף על פי שהיה להם פנאי להתירם מערב שבת שדברים אלו דברי (מצות) [מצוה] הן (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ד הל' ו'), וכן מסקינן בסוף מסכת שבת (קנ"ז א').
פסקו רבותינו (סה"ת סי' רכ"ג ובסימנים) כי גיגית מלאה ענבים בעוטין ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהא שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אע"פ שכל שעה יוצא המשקה מתוך הענבים השחוקין כיון שמערב שבת היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט מתערב ומתבטל ביין שכבר י(ו)צא ולבדו מעולם לא היה שם יין עליו, שאם היה עליו כשיוצא בשבת שם יין קודם שיתבטל אין לו תקנה בביטול כדאמרינן (ביצה ד' ב') דבר שיש לו מתירין כגון זה לאחר השבת אפילו באלף לא בטיל, וכן כשהענבים שלמים ונותנין יין צלול עליהן וקורין אותו גרשפי"א מותר למשוך יין בשבת אע"פ שהענבים מתבקעין ויוצא מהן יין בשבת מאחר שבשעת יציאת היין מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר, והא דאמר בסוף פ"ק דשבת (י"ט ב') במחוסרין דיכה אסור היינו כי ליכא יין צלול מע"ש ומתמצה היין בשבת מן הענבים המרוסקין, וכן ענבים שדרכן היטב והוציא היין ונתנו שם מים לעשות תמד מותר למשוך מהן ולשתות, ואפילו לא נתנו שם מים אלא היין זב ומתמצה מאיליו מותר כיון דשחקו היטב תחילה כרבי ישמעאל דאית ליה במסכת עדיות (פ"ב מ"ו) ומייתי לה בפ"ק דשבת (י"ט א') דכל מידי דאתי ממילא מיקמי שבת שפיר דמי ואין כאן איסור משום משקין שזבו (שם תד"ה רבי) כדתנן גבי הבוסר והמלילות שריסקן מע"ש, והלכה כר' ישמעאל דמוקמינן (שבת י"ט א') סתם מתניתין דהתם (י"ח א') כוותיה.
<h2>דף יט:</h2>
תנן אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פנים המדובקים לתנור, ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי (שבת פ"א ה"י) דקאמר מודי רבי אליעזר בלחם הפנים כו' (כ' א' תד"ה איבעיא). הילכך עוגה או פשטידא או פלאדן יתנו סמוך לחשיכה על מקום חם כדי לאפות בעת שיקרמו את פני העיסה תחתון ועליון ומה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי קודם השבת (סימני סה"ת רכ"ד).
<h2>דף כ.</h2>
בסוף פרק קמא דשבת מוכיח שמותר לתת סמוך לחשיכה שפוד של בשר או עוף אם הוא מנותח לנתחים בתוך התנור ופיו מכוסה אף על פי שיש אש בתוך התנור ואף על פי שאינו כמאכל בן דרוסאי, כרב אשי (י"ח ב') דשרי גדי[א] בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק ומוקמינן לה במנותח אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי, דפסח דווקא שרי התם משום דבני חבורה זריזין הן. אבל חוץ לתנור סמוך לאש אסור אף במנתח אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם כדתנן (שבת י"ט ב') אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואמרינן עלה וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי ומוקי לה (י"ח ב') בבישרא אגומרי, פירוש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה (ע"פ סימני סה"ת רכ"ד).
בסוף פרק קמא דשבת מסקינן שאסור ליתן עצים באש סמוך לחשיכה ערב שבת אלא אם כן נאחז האור ברוב העצים קודם חשכה, אבל סילתי פירוש קיסמי[ן] דקין שרי דנדלקין בקל, ובפחמין אפילו כל שהו נדלקין מותר שהולך ומתפשט האש מעט מעט וליכא למיגזר שמא יחתה (סה"ת סוף סי' רכ"ו).
<h2>דף כ:</h2>
בפרק במה מדליקין תנן שאין עושין פתילה שמדליקין בה בשבת מדברים שהאש מסכסך בו כגון צמר הנעשה מקליפה דקה שסמוכה לגוף הארז תחת הקליפה עבה וזה קרוי בלשון משנה לכש, ולא בצמר (העשויה) [הנעשה] מקליפה דקה הסמוכה לאילן ערבה תחת הקליפה עבה וזה קרוי בלשון [ה]משנה פתילת האידן, ולא בפשתה שאינה נפוצה וקרוייה בלשון משנה חוסן, וכן לא מצמרי הבהמות ולא משער (ע"פ סה"ת סי' רכ"ז). ומאיזה דבר עושין פתילה מדברים שהאור נתלית בהן כגון הפשתה הנפוצה ובגדי שש (ע"פ לשון רמב"ם שבת פ"ה הל' ה'), וקנבוס שקורין קאנב"ו בלעז וצמר גפן שקורין קוטו"ן אומר רבינו יעקב (כ"ז ב' תד"ה כל) שמותר לעשות מהם פתילות, וכן הוא מנהג בכל (מקום) [העולם], ואף על גב דתנן (שם) כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן, הני קנבוס וצמר גפן לאו יוצא מן העץ הם דאמר[ינן] בפרק כיצד מברכין (ברכות מ' א') כל היכא דשקיל פירא הדר מפיק גווזא מברכין בורא פרי העץ והני הענף אינו מוציא פרי בשנה שנייה, ופשתן שהוצרך להתיר לפי שהוא קרוי עץ שנאמר (יהושע ב' ו') ותטמנם בפשתי העץ. [הג"ה] ועוד אומר הרב רבי אליעזר ממיץ (סי' רע"ד דף קמ"ה ב') שאינו נקרא יוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ קליפה העליונה כעין פשתן דאי מפרש, הגדל מן העץ, לא הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן. כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אם להעבות את הפתילה פירוש, כדי להוסיף אורה אסור, ואם להקפות את הפתילה כדי שתהא עומדת למעלה ולא תשלשל למטה מותר (ע"פ רמב"ם שם הל' ו'). אמר עולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא, פירוש ברוב הפתילה היוצא[ת] מן השמן או מן השעוה.
שמן שמדליקין בו בשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה, אבל שמנים שאינם נמשכין אחר הפתילה כגון זפת ושעוה ושמן קיק ואליה וחלב אין מדליקין בהן, [ו]מפני מה אין מדליקין בפתילות שאין האור נתלה בהן ולא בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה, גזירה שמא יהא אור הנר אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה (רמב"ם שבת פ"ה הל' ח'), ונמצא מבעיר. חלב מבושל, כלומר מהותך וצלול, וקרבי דגים שנימוחו אין נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק דדילמא רבנן דאסרי לית להו דרב ברונא דשרי דקאמר תלמודא (כ"ד ב') דלא מסיימי איזה תנא לית ליה דרב ברונא, וכן כל שמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן אפילו עירבן בשמנים שמדליקין בהן לא ידליק מפני שאינן נמשכין (עי' רמב"ם שם הל' ט').
פסקו רבותינו (סה"ת סי' רכ"ז) שהזפת ושעוה וחלב מותר לעשות מהן כעין פתילה ארוכה שקורין קנדיל"א בלע"ז להאיר על השולחן בשבת דהא דתנן לא בזפת ולא בשעוה היינו לתת מהם חתיכה על הפתילה אבל לעשות כעין פתילה מותר, כדאמר התם מהו דתימא לפתילתא נמי לא, קא משמע לן דשרי. ונר הדולק מערב שבת במרתף לראות ולמשוך היין או בחדר, אסור להיות מחלב כי אם מדברים שמדליקין בהן לאכול דאמר רב חסדא (כ"א א') שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם לצורך שבת מדליקין בהן בחול בחנוכה דכבתה אין זקוק לה אבל [בחנוכה] בשבת אין מדליקין משום דמותר להשתמש לאורה ואיכא למיגזר שמא יטה, ונר חנוכה היתה בחוץ על הפתח ושם לא היו אוכלין, וקאמר דכיון שיכול להשתמש לאורה איכא למיחש לשמא יטה, והוא הדין לנר של מרתף או של חדר (סימני סה"ת רכ"ח).
<h2>דף כב.</h2>
גרסינן בשבת (כ"ב א') ובפסחים (ק"א א') אמר אביי כל מילי דמר, הוא רבה, הוה עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל, שאומר שמותר להתיר ציצית מטלית זו וליתנו בטלית אחרת, ושאומר הלכה כרבי שמעון שמתיר לגרור מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ושאומר מדליקין מנר לנר, פירוש לא מיבעיא נר של מצוה מנר של מצוה [אחרת] דשרי כיון דליכא בזויי מצוה, (וטעמא) [וטעם] אכחושי מצוה עלה בקושיא, אלא אפילו נר של חול מותר להדליק מנר של מצוה היכא שרוצה להדליק מנר של חול נר של מצוה אחרת, וכתב הרב רבינו ברוך (סה"ת סי' רכ"ט) הן נרות שבת הן נרות חנוכה הן נרות בית הכנסת מותר, אבל נר של חול לצורך עצמה לכולי עלמא אסור, כדמוכח בפרק במה מדליקין דאמר התם דאין שוקלין דינרי זהב כנגד דינרי כסף של מעשר שני ואפילו לחלל עליהם מעשר שני אחר, גזירה שמא לא יכוין משקלותיו ונמצא שלא שקל דינרי זהב של חול לצורך מצוה.
<h2>דף כד:</h2>
אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב לאור הנר, ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן הנר ועוד מפני שהוא עף, ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה (רמב"ם שבת פ"ה הל' י'). והלכה כחכמים שאומרים, שמותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון שמן צנון ושמן לפת ושומשמין וכל כיוצא בהן אין אסור אלא אלו שמנו חכמים בלבד (רמב"ם שם הל' י"א).
<h2>דף כט:</h2>
תניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומסיק עולא בפרק במה מדליקין מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. מסקינן בפרק המצניע (שם צ"ה א') האידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה לרבץ את הבית, אבל לכבד אסור כדאמר בפרק כל הכלים (שם קכ"ד ב') רבי אליעזר אומר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ומדקדק אי מחמה לצל אמאי, ואם היה מותר לכבד את הבית מה (היה) [הוא] שואל אמאי הא רבי שמעון מתיר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל אלא ודאי שמע מינה שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. וכן אמרו חכמים בפרק המוציא (שם פ"א ב') שאסור לפנות בשדה ניר בשבת [גזירה] שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע והולך לפי תומו (רמב"ם שבת פכ"א סה"ל ב') כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (שם קכ"א ב'). ונשים המשחקות באגוזים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות (ע"פ רמב"ם שם הל' ג') כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (ק"ד א') ואף על פי כן אין למנוע להם כי שמא לא יניחו בשביל כך והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין (שם תד"ה הכי ע"ש). ופי' רבינו יצחק (שבת קמ"א א' תד"ה דילמא ע"ש) בכל אלה שמא ישוה גומות במתכוין שישכחו שבת מחמת טירדתם שהרי דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה.
<h2>דף לד:</h2>
למעלה בדיני הטמנה (מלאכה י"א [הו' בשבת מ"ז ב']) אמרנו דגרסינן בשלהי פ' במה מדליקין (ל"ד ב') אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ של גחלים וזה אסור פן יחתה בגחלים משתחשך, ותניא בכריתות פרק ספק אכל (כ' א') החותה בגחלים בשבת חייב שתים מפני שמכבה את (התחתונות) [העליונות] ומבעיר את (העליונות) [התחתונות] דברי רבי אליעזר ברבי צדוק וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף לו:</h2>
דיני עניני הטמנה. מוכיחות ההלכות כי מותר לתת קדירה מערב שבת על פיטפוט שקורין טרפיי"ד בלע"ז אעפ"י שיש אש תחתיו ושוהא הקדירה שם בשבת, כדאמרינן בפרק כירה (שבת ל"ו ב') שאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גבי כירה אף על פי שאינה גרופה וקטומה כחנניה הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמר רבא לשם (ל"ז ב' ותד"ה אמר), ובתנור שהבלו גדול אסור. ואפי' תבשיל שמצטמק ויפה לו ומשביח להשהות הרבה על האש מותר בכירה כרבי יוחנן (שם ל"ז ב'), וכן פוסק רבינו חננאל (שם). אבל צריך ליתנו מבעוד יום כדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן, והא דתנן (שם ל"ו ב') לא יתן עד שיגרוף, ומפרש בגמרא (ל"ח א'—ב' ע"ש) לא יחזיר ואפילו מערב שבת, התם מיירי בשעה שלא היה יכול להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן (תו' ל"ו ב' ד"ה וב"ה). אבל לסמוך הקדרה אצל האש מותר (שם ל"ז א') אפילו סמוך לחשיכה ממש. אבל לא נתבשל המאכל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו ע"ג כירה ואפילו מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינה קטומה, ואם שכח ושהה אסור בשבת לאוכלה (שם ל"ח א'). ולא דמי למבשל בשבת דקיימא לן בשוגג יאכל דהתם ליכא [לחוש] לאיערומי (סימני סה"ת רל"א) שלא נחשדו ישראל לבשל במזיד. תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על גבי כירה בשבת שאינה גרופה ואינה קטומה, ואף בתנור שיש לו הבל יותר מותר (שבת י"ח ב') ופירש רש"י (ד"ה האי) הטעם שהרי ודאי לא על דעת לאוכלה הלילה הניחה שם, ולצורך מחר לא יבא לחתות שהרי יש לה שהות לבשל כל הלילה. ובחופה רגילין ליתן היורה מערב שבת על הפיטפוט שקורין טרפייד והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים ועבדי הגוים מחממין אותה בשבת, אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחממו אותה הגוים, אם כן אין חששא בחימום ושריא לאכול (סה"ת שם).
<h2>דף לח.</h2>
תניא בפ"ק דחולין (ט"ו א') ובכמה מקומות, המבשל בשבת בשוגג יאכל, פירוש אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום כדמוכח בפרק כירה (שבת ל"ח א'), במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר, פירוש לא יאכל הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת יאכל אפילו הוא עצמו בכדי שיעשו (רש"י חולין שם ד"ה לא), ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת, פירוש שוגג דרבי יהודה כמזיד דר' מאיר וכן מוכיח בפ' קמא דחולין (שם) דבעי לאוקומי מתניתין (שם י"ד א') דהשוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשירה ואסורה באכילה ליומיה במזיד ורבי מאיר או בשוגג ור' יהודה, במזיד לא יאכל עולמית, פירוש הוא לא יאכל אבל אחרים אוכלים שאם היה אסור אף לאחרים מה בין מזיד דרבי יהודה למזיד דרבי יוחנן הסנדלר דאסר לכולי עלמא (שם תד"ה המבשל). ומסקינן התם (חולין ט"ו א') כי מורי להו רב לתלמידיו מורי להו כר' מאיר וכי דריש בפירקיה פסיק כרבי יהודה משום עמי הארץ, הילכך כר' יהודה נדרוש אנן אף על גב דקיימא לן כרבי מאיר ותנן נמי סתם משנה במסכת תרומות (פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל. גרסינן בירושלמי דכירה (שבת פ"ג ה"א) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותתנם לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם נתנתם למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו, אמר רבי יוסי בשוגג ור' יהודה כו' מכאן שימתין בכדי שיעשו כדי שלא יהא נהנה ממלאכת שבת.
תנן סתם משנה במסכת תרומות (פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל, ודווקא מבשל דחזי מקמי בישולו לכוס מותר אפילו לבו ביום ואפילו הוא עצמו כדמוכח בפרק כירה (שבת ל"ח א') וכן היה מורה רב (חולין ט"ו א') לתלמידיו, אבל שוחט בשבת בשוגג אסור ליהנות בו באותה שבת, וכן אם עשה ישראל מלאכה בשבת בשוגג בדבר שאינה אכילה כגון להדליק הנר או עשה כבש אסור ליהנות בהן באותה שבת (תוספתא שבת פי"ד הל' י"א) דדמי לשוחט דאסור משום דמקודם לא היה ראוי כלל (ע"פ סה"ת סי' רמ"ח).
<h2>דף לט:</h2>
עוד מוכיח שם (שבת ל"ט ב') במעשה דאנשי טבריה שאסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת, ואפילו להשתטף פסקינן כרבי יהודה דאסר אפילו הוחמו מערב שבת, ואפילו בקרקע שאין כל כך לגזור פן יבא לחמם בשבת עצמה, אבל בחמי טבריא ודוגמתם בקרקע דווקא מותר כדתניא (שם מ' א') מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו'. ואסרו רחיצה וגם אסרו זיעה בלא רחיצה והתירו חמי טבריא. והוא הדין אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו עד שירחץ כל גופו בעניין זה שאסור, אבל פניו ידיו ורגליו [לבד] מותר כשהוחמו מערב שבת ואפילו הוחמו בכלי ולא גזרינן פן יבא לחמם בשבת עצמה, וכן אמר שמואל (שם) ותניא כוותיה חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב. מלשון זה משמע שראוי להחמיר כשהוחמו ביום טוב יותר אם כן שמא אף בהוחמו בקרקע נאסור מה שאנו מתירין בהוחמו בע"ש שמוכיח שם (שבת ל"ט ב') שאם החמין הן בקרקע מותר לשפוך מן המים על כל גופו אבר אבר דהיינו להשתטף כרבי שמעון דמתניתין כוותיה דשריא להשתטף בענין זה, בד"א בהוחמו מערב שבת אבל בהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לחודיה אפילו הן בקרקע, אבל ביום טוב תנן (ביצה כ"א ב') ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגל[י]ו ובית הילל מתירין (ע"פ סה"ת רל"ג ובסימנים, ע"ש). אף על פי שיש דברים בשיטה זו שיש מפרשין השמועה בענין אחר, כן תופשים כל רבותינו עיקר כאשר בארנו.
<h2>דף מ:</h2>
מוכיח בפרק כירה דיין ומים ושמן מותר לפשר בכלי שני כדאמר רבי לרב יצחק בר אבודימי הנח בכלי שני ותן, אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזירה פן יבשל, וגם לתת כנגד המדורה אסור לפשר אבל כדי להפיג צינתו מותר כיון שאין דעתו להשהותו רק זמן מועט (ע"פ סימני סה"ת רל"ב).
<h2>דף מב:</h2>
גרסינן בירושלמי (שבת פ"ג ה"ה) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליו מלמעלה רבי יונה אומר אסור עירוי ככלי ראשון, חייליה דרבי יונה מן הדא (ויקרא ו' כ"א) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שמבשל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר תבושל בו מ"מ, התיבון תמון כלי חרש בולע תבלין אין מתבשלין, והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע, בתמיה. וכן הלכה. ואף על פי דק"ל כשמואל דאית ליה בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו א') דתתאה גבר מ"מ מודי שמואל בערוי דמבשל כדי קליפה לכל הפחות (שבת מ"ב ב' תד"ה אבל). הילכך אם עירו מים רותחים מכלי ראשון על התרנגולת קודם שנמלחה אסור בה כדי קליפה שבישל בה דמה. אמנם אם הנוצה שוכבת באותו ענין בשעת העירוי שהנוצה מהלכת למטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה. ולכתחילה אין למלוג התרנגולת כי אם בכלי שני (ע"פ סה"ת סי' רל"ד). כתב מורי (זבחים צ"ה ב' תד"ה עירה) שמעינן מן הירושלמי שאמרנו שדווקא על ידי עירוי שמבשל דבר חי כשמערין עליו בולע גם הכלי מה שמערין לתוכו אבל דבר המונח בכלי שני כבר אינו בולע שאין כח בכלי שני לעניין בליעה י[ו]תר מלעניין בישול ומטעם זה אומר רבינו יצחק [ש]כשנמלגו תרנגולין הרבה בכלי אחת ונמצא[ת] אחת מהן טריפה שמעשים בכל יום שמתירין (האחרון) [האחרות]. וכן הלכה. ומה שנהגו לרחוץ צואר התרנגולת אחר שחיטה (הוא) [זהו] מפני שפעמים [ש]נותנין אותו מים על האש להרתיח אחר (המילוג) [שמלגו בהם] ואם היה ממשות הדם בעין (ורוחצות) [ורוחצין] בו קערות אחר כך נמצא שהיה בו דם בכלי ראשון.
האופה. אמרי' בפ' כלל גדול (ע"ד ב') דה"ה מבשל ומפני שהתחיל בסדר פת נקט אופה, תנן בפרק כירה האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, מפני שהוא כלי ראשון אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. וגרסינן בגמרא איכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון מיהא בשלה אמר ליה אביי תני ר' חייא דמלח אינו כתבלין דבכלי [שני נמי בשלה, ואיכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח אינו כתבלין דבכלי] ראשון נמי לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא. וזה הלשון נראה עיקר שאינו חולק על רב נחמן ולא כלשון אחר שחולק יותר מדאי על רב נחמן שאומר שמלח אפי' בכלי שני נמי בשלה כל זמן שהיד סולדת בו. והמחמיר תבא עליו ברכה.
אמרינן בסוף כירה, אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל כלי מהיכנו ואם נתנו שם מבעוד יום מותר, ונותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות (רמב"ם שבת פ"ה הל' י"ג), ואסור ליתן בתוך אותו כלי מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות (רמב"ם שם), ומוקמינן לה (מ"ז ב') אפילו לרבנן דאמרי(נן) בפרק כל כתבי (ק"כ ב') גרם כיבוי מותר, וטעמא כיון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי נותן המים הרי (אילו) [הוא] כמכבה בידים, אבל אלו צלוחיות של בית הכנסת שנותנין שם מים להגביה את השמן או שלא ישבר הכלי מותר (יראים סי' רע"ד דף קמ"ב א').
<h2>דף מג.</h2>
וכבר בארנו למעלה (מ"ב ב') הא דמסקינן בפרק כירה, שאסור לבטל כלי מהיכנו, כיצד לא יתן כלי תחת הנר בשבת [כדי] לקבל בו את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטל[ו] ולכשיפול לכלי אסור לטלטל הכלי שהיה מותר וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה [הכלי] עליה (הכלי) וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו [מהיכנו] שהרי אם יחפוץ יטלנו (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ה הל' כ"ג), ונותנין כלי תחת הנר לקבל הניצוצות כמו שבארנו למעלה (מ"ב ב') מפני שאין בהן ממש ומותר לטלטל הכלי (ע"פ הל' כ"ה שם). משמע בפרק מפנין (קכ"ח ב'), שהבהמה שנפלה לבור או לאמת המים אסור להעלותה בידו ואם יכול ליתן לה פרנסה במקומן מפרנסין אותה עד מוצאי שבת (ע"פ הל' כ"ו שם), עוד מסקינן בפרק מפנין (שם), תרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס (רמב"ם שם).
<h2>דף מג:</h2>
אף על פי שאסור לטלטל המת אמרינן בשבת בפרק שואל (קנ"א א') שסכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שיצטנן, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו שלא תכנס בהן הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף ואין מאמצין את עיניו בשבת (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ו הל' כ'), מסקינן בפרק כירה מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מפני הדליקה מכל מקום שמא יבא לכבות מתוך [שאדם בהול] על מתו (ע"פ הל' כ"א שם), אמר רב נחמן בפרק המצניע (צ"ד ב'), מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והן מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור (בכל) [מכל] הדברים אשר יגידו לך (דברים י"ז י"א), ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו ממקומו אבל יוצאין הם (רמב"ם שם הל' כ"ג) וכן פיר(ו)ש גאון דבמת שהסריח מדבר, ועל כל זאת פירש רבינו שמשון שלא התירו אלא על ידי ככר או תינוק.
<h2>דף מז.</h2>
מוכיח בפרק כל כתבי (קכ"א ב'), שכל דבר מטונף כגון צואה ורעי וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזהו הנקרא גרף של רעי. ואם היו בחצר אחרת כופין עליה כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן (רמב"ם שבת פכ"ו הל' י"ג). ואמרינן בפרק כירה, שמטלטלין כנונא מפני (ע)[א]פרו אף על פי שיש עליה שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי (לשון רמב"ם שם) לאביי, ולרבא כעפר המוכן. ואמרינן בסוף פרק נוטל (קמ"ג א') שאין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשאו מוציאין אותו (רמב"ם שם).
הבונה. תנן (ק"ב ב') הבונה כל שהוא חייב והקודח כל שהוא חייב. ולמעלה במלאכת חורש [הו' בשבת ע"ג ב'] הבאתי, שהמשווה פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא חריץ הרי זה בונה וחייב (ע"פ רמב"ם שבת פ"י הל' י"ב). (ודרשינן) [וגרסינן] התם עייל שופתא בקופינא דמרא פירוש (ר"ח שם ע"ש) שהכניס עץ להיות בית יד של קורדום בנקב הקורדום או בנקב המרא הרי זה תולדת בונה וכן כל כיוצא בזה, וכן התוקע עץ בעץ (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ג ע"ש), כדאמרינן מטה של טרסיים לא יתקע ואם תקע חייב חטאת שיש בניין בכלים. ודווקא במקום שצריך גבורה ואומנות יש בניין וסתירה בכלים אבל לא במקום שאין צריך גבורה ואומנות (ק"ב ב' תד"ה האי), דהא תניא בריש פרק כל הכלים (קכ"ב ב') דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע, וכן מוכיח גבי החזרת תריסין (ביצה י' א') ומנורה של חליות שמתיר במסכת ביצה (כ"ב א'). ובסוף כירה (מ"ז ב') אמרינן שהיו עושים האמוראים מעשה כרבי שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר.
<h2>דף מז:</h2>
ונותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות (רמב"ם שבת פ"ה הל' י"ג), ואסור ליתן בתוך אותו כלי מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות (רמב"ם שם), ומוקמינן לה (מ"ז ב') אפילו לרבנן דאמרי(נן) בפרק כל כתבי (ק"כ ב') גרם כיבוי מותר, וטעמא כיון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי נותן המים הרי (אילו) [הוא] כמכבה בידים, אבל אלו צלוחיות של בית הכנסת שנותנין שם מים להגביה את השמן או שלא ישבר הכלי מותר (יראים סי' רע"ד דף קמ"ב א').
ואע"פ שמותר להשהות הקדירה על גבי כירה שיש בה גחלים בוערות מ"מ אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשות אם כן גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך ואסור, שהרי תנן אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום ואפילו על גבי מלח סיד וגפת שהוא פסולת זתים גזירה שמא יטמין ברמץ ועל ידי כן שמא יחתה בגחלים (שבת ל"ד ב'), ואפילו הקדירה מבושלת כל צרכה דהא בסתם קדירות שרגילין להטמין מיירי מתניתין וסתם קדירות בין השמשות רותחות הן ומבושלות כל צורכן. ומה שנותנין הקדירה על המקום שהוא חם מאד בשעה שטומנין אותה ופעמים נותנין אותה בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אף על פי שמוסיף הבל דלא אסרי להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אלא בדבר הדומה לרמץ שמטלטל. ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שמטמין אעפ"י שאין גחלים סביבה כדאמר קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת (תו' מ"ח א' ד"ה בזיתים). ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדירה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היתה מדבר היתר ולהכי לא דמי למעשה דאנשי טבריא (שבת ל"ט ב' בתד"ה ממעשה) ולשכח קדירה על גבי כירה בשבת דאסור (שם ל"ח א') דעיקר הדבר נעשה באיסור (סימני סה"ת רל"א). ופירות חיות מותר להטמין אפילו סמוך לחשיכה כיון שנאכלות כמות שהן חיות, אמנם משחשיכה אסור להטמינם ולא להוסיף כיסוי עליהן אפילו על קדירה שאינה מבושלת כל צרכה אע"פ שהתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוספת כיסוי בשבת הוי ליה מבשל בשבת וכ"ש שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא המים משחשיכה אלא כדי להפיג צינתן (ע"פ סימני סה"ת רל"א).
<h2>דף מט.</h2>
מסקינן בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') לרב נחמן דלבית הילל מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין הראויין לאכילת בהמה, אבל דברים שאינן ראויין למאכל בהמה אסורין להגביהן אלא לנער השולחן או המפה, כמו מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות וכן באבן על החבית, בד"א בשכח אבל במניח אסור לנער (שם קמ"ב ב'), ופירוש של מניח היינו שמניח שם המעות או דבר הא(י)סור כדי להשהות שם כל השבת כולה אבל אם נתן שם במזיד מערב שבת כדי לטלטל למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן למחר אלא נוטל את הכיסוי והן נופלות, כך פירש רבינו יצחק בכתב ידו (שבת נ"א א' תד"ה או בשם ר"ת) ודלא כפירוש רש"י דסוף פרק במה טומנין (שם ד"ה הרי). תנן (קמ"ב ב') מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות, אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו שצריך לכר לישב עליו אבל לצורך מקומו מטלטל הכר עם מעות ויניח הכל למקום אחר, שאם ינער הכר שם לא יוכל לישב באותו מקום (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
<h2>דף נ.</h2>
תניא בפרק במה טומנין, אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנים עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת אבל חופפין אותה בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר (רמב"ם שבת פכ"ג הל' ז'). תנו רבנן בפרק כל כתבי (שבת קי"ח א'), אסור להדיח קערות ואילפסים וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתוניות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתייה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן במוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת (רמב"ם שם) כדאיתא בפרק אלו קשרים (שבת קי"ג א'). אסור להטביל כלים בשבת כדאיתא בפרק יום טוב דמסכת ביצה (י"ח א') מפני שהוא כמתקן כלי, אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמ[י]קר (רמב"ם שם הל' ח' ע"ש). ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן (רמב"ם שם הל' ט').
<h2>דף נא.</h2>
ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין משחשיכה אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד רשב"ג אומר נוטל הסדינין ומניח הגלופקרין נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין וכן היה אומר רבן שמעון בן גמליאל קולא אחרת בהטמנה כו', נראה לר"י (תד"ה כיצד) דלא גרסינן כיצד דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף ורבן שמעון בן גמליאל מתיר להחליף, שאם בא לפרש דברי ת"ק באיזה עניין מתיר להוסיף והלא כשנוטל הגלופקרין ומניח הסדינין אינו אלא פוחת אלא ודאי חולקין הם והלכה כחכמים. ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אע"פ שהקדירה מבושלת כל צורכה, והיכא דאטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מן התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן נתגלה, פי' משתחשך, מותר לכסותו ותניא נוטל הסדינין ומניח הגלופקרין, אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך (סימני סה"ת רל"א) דדמי לתחילת הטמנה ולהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דווקא נתגלה משתחשך אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו. ורבי שמשון כתב בשם רבינו יצחק דאפילו נתגלה מבעוד יום מותר לכסותו משחשיכה כדמשמע הלשון, ובלבד שלא יגלהו מבעוד יום לדעת שלא לכסותו עד שתחשך (תד"ה כסהו), אמנם ראיתי בירושלמי (פ"ד ה"ג) נתגלה מבעוד יום מכסהו מבעוד יום נתגלה משתחשך מכסהו משתחשך.
<h2>דף נא:</h2>
תניא בסוף פרק במה טומנין אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד אבל נותנו לתוך כוס חמין, לצננו (רש"י) או לתוך הקערה ואינו חושש, אף על פי שעל ידי כן הוא נמחה, מכאן הביא רבינו ברוך (סה"ת רל"ה) ראייה לפשטידא בימות החורף שצריך לשמור בשבת שלא יתננה סמוך לאש לחמם מפני השמנונית הנקרש ועתה נמחה על ידו עד כאן לשונו, ויותר יש מכאן ראיה להיתר מלאיסור. סכין ומפרכסין לאדם (שבת נ"ג ב'), אומר רבינו יצחק דווקא שמן שכבר הוא נמחה סכין, אבל חלב ושומן לא לפי שנמחה בידו והוה ליה נולד כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד (ע"פ סה"ת סי' רל"ח).
<h2>דף נב.</h2>
בפרק במה בהמה יוצאה מוכיח דפרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה לפי שאינה צריכה שמירה ואין להתפחד שמא תברח וכל נטירותא יתירתא לבהמה משוי הוא, דהכי אמר רב פרה לשמור אסור ולא כשמואל דשרי דבפרק יש בכור (בכורות מ"ט ב') פסקינן כרב באיסורי לגבי שמואל (שבת שם תד"ה אמר שמואל). חמור אסור לצאת בפרומביא לפי שנשמר בטוב באפסר או בשיר שהוא חבל כרוך בצוארו, אבל סוס מותר לצאת בפרומביא שהוא חזק יותר מחמור, ואף על גב דתניא ארבע בהמות יוצאות באפסר החמור והסוס והגמל והפרד ונטירותא יתירתא משוי הוא ואסור, מכל מקום פרומביא לא מיקרי נטירותא יתרתא אבל חמור נוח יותר ודי לו בשיר וגם באפסר מותר ואין יכול לכוין השמירה ולצמצם שלא להוסיף מעט, שהרי שנינו (שם) הסוס בשיר ואפילו הכי תניא בד' בהמות שהסוס יוצא באפסר, וכן לובדקים תניא (שם) באפסר ובמתניתין (שם) תנן בפרומביא, אפילו הכי יש שמחמירין שלא להוציא סוס בפרומביא אבל אפסר עם פרומביא ביחד בסוס ודאי אסור דמשוי הוא. וגמל מותר באפסר לבדו או בפרומביא לבדה אבל בחוטם אסור, ועגלים מותרין לצאת בחבל לפי שצריכים שמירה ובורחים יותר מפרה גדולה כדעביד רב הונא, (ע"פ סה"ת סי' רל"ו).
<h2>דף נג.</h2>
אין הסוס יוצא לר"ה עם האוכף שעליו ולא חמור במרדעת שעליו אלא אם כן קשורה בו מע"ש, וחמור דוקא שרי בקשירה מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה (רש"י נ"ב ב' ד"ה מרדעת), וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור אפילו בחצירו (ע"פ סימני סה"ת רל"ז), אבל יכול להתיר החבק מתחתיו ומוליכה בחצר ואם יפול מאליו יפול, אבל מותר ליתנו לכתחלה על גבי החמור בשבת בחצרו מפני הקור שלא יצטנן, ועל הסוס אסור (ע"פ סה"ת וסימנים שם).
<h2>דף נג:</h2>
ובחול מותר לסוך חטטין מחלב ומאיסור אף על גב דסיכה כשתייה בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ו א') מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק"ט י"ח), וזר אסור לסוך בשמן של תרומה מלא יחללו בפרק בנות כותים (נדה ל"ב א'), קראי אסמכתא בעלמא ומדרבנן אין איסור אלא כי עביד לתענוג אבל משום צערא כגון [ל]חטטין או למכה שרי, דהא בפרק יום הכיפורים (יומא ע"ז ב') שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ובפרק קמא דכריתות (ז' א') אמרינן כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש פירוש משפשף עצמו (סימני סה"ת רל"ח), כתב רבינו ברוך (סימני סה"ת שם) ותינוקות נראה שאסור לסוך גופן מחלב וחזיר שאין זה אלא תענוג אבל יניח לגויה לסוכן ולהאכילן ולהזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קי"ד א') אין אסור אלא דווקא כי סכו להו בידים. אך לפירוש רבינו יעקב (נדה ל"ב א' תד"ה וכשמן) מותר אפילו לסוך ישראל מחלב ומחזיר, שא[ו]מר דדווקא סיכת שמן דאסמכוה רבנן אקרא אסור אבל שאר סיכה לא.
ומפרכסין לאדם פירוש מותר להסיר גילדי צואה וגלדי מכה ואפילו משום תענוג, ולבהמה משום תענוג אסור ומשום צערא שרי, ומורסא שיש בה קוייטורא מותר להוציא ממנה לחה אף על פי שיש בה דם כדאיתא בפרק קמא דכתובות (ו' ב') גבי מתניתין (עדיות פ"ב מ"ה) דהמפיס מורסא להוציא לחה פטור, ומפרש דאף על גב דאית בה דם משום דדם מיפקיד פקיד אבל אם מתכוין (לה) לעשות [לו] פה ולהכניס בה הרוח ולהוציא הלחה (שם תד"ה אם) חייב (ע"פ סימני סה"ת רל"ח).
אסור להעמיד הסוס במים כדי לצנן גזרה משום שחיקת סמנין בשבת, כדתניא בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי לצנן, אף על גב דאמרינן התם שחיקת סמנים תנאי היא [דתניא הבהמה שאכלה כרשינין הרבה לא יריצנה בחצר כדי שתתרפה לשלשל ור' יאשיה מיקל] ודרש רבא הלכה כרבי יאשיה דמיקל, דוקא הולכה בחצר שרי רבי יאשיה כדי שתתרפא לשלשל שאין ניכר כל כך משום רפואה אבל להעמידה במים איכא הוכחה טפי לרפואה ואסור (ע"פ סה"ת סי' רל"ז).
<h2>דף נד.</h2>
וכשמוציא הסוס לרשות הרבים ותופס האפסר בידו צריך שלא יצא החבל חוץ לידו טפח וגם צריך שיגביה מן הקרקע טפח החבל שבין ראש הבהמה לידו, (סה"ת סי' רל"ו). ואומר הרב רבי ברוך (סימני סה"ת שם) שאסור להניח זמם בחוטמו של עגל כמו שרגילין לעשות ויש בו יתידות דקות שלא יינק הפרק בשדה דמשוי הוא דוגמא דתנן (נ"ד ב') ולא פרה בעור הקופר שקורין הריצון כי היכי דלא למציוה יאלי.
<h2>דף נד:</h2>
ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירוש לחינגא לשוק למוכרה, וגם משום משוי, אבל בחצר מותר ובלבד שיהא הזוג פקוק ואינו משמיע קול (ס"ד ב' וברש"י) והוא הדין לתרנגול אסור כעין בהמה (סימני סה"ת רל"ז). ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו, כשיש לו מכה שעושים לו שלא יכוף ראשו לחכך בשיניו על המכה, ולא ברצועה שברגליו, שעושין לו כדי שלא (יגעו) [יגפו] רגליו זו את זו בלכתו, ולא תרנגולין בחוטין שקושרין להם לסימן שלא יתחלפו, ולא ברצועה שברגליהם שעושין להם [כדי] שלא יברחו וגם לא ישליכו צרורות על כלים בלכתם, ולא יצא לא העגל ולא הפרה בגימון פירוש עול שבצוארו ולא סוס וחמור כמו כן (סימני סה"ת שם). ואם ב' סוסים או ב' גמלים קשורין זה בזה אסור להוליכן דמחזי כמאן דאזיל לחינגא למוכרה בשוק (נ"ד א'), אבל שתי בהמות שאינם קשורות מותר להוליכם יחד בידו אחת (ע"פ סה"ת וסימנים שם).
<h2>דף נז.</h2>
בפרק במה אשה יוצאת מוכיח שאשה אינה יוצאה בחוטין של צמר או של פשתן או רצועות הכרוכות סביב שערות ראשה דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה, ותסיר אותם משום חציצה ומייתי להו ארבע אמות ברשות הרבים, כך פירש רבינו יצחק (תד"ה במה) דבכרוכות מיירי אבל אם הם בתוך קליעת שערת ראשה מותר דיש איסור בסתירת הקליעה, כדאמר בפרק המצניע (צ"ד ב') הגודלת חייבת משום בונה, ואם החוטין הן חלולים כעין תיכי חלילתה מסקינן דמותר אפילו הם כרוכות סביב השערות משום דליכא בהן חציצה ואינה צריכה להסירם משום חציצה, ואם הם מוזהבות שמקפדת בטינופם אסור בכל עניין שמסירתן בשעת טבילה פן יטנפו, כך פירש רבינו יצחק לשון דמיטנפי הכתוב בתלמוד. אבל רבינו שלמה (ד"ה הא) פיר(ו)ש דמיטנפי שהן מטונפות כבר ואם טובלת בעודן בראשה יהא נמחה ליכלוך שעל החוטין על בשרה ולכך צריכה להסירם מן ראשה דלמא אתי לאתויינהו ד' אמות בר"ה (ע"פ סה"ת סי' רל"ט), ואומר הרב ר' ברוך (בסימנים שם) שיכול להיות דבכל עניין מותר לדידן דלית לן ר"ה רוחב שש עשרה אמה ושילכו שם ששים רבוא [בכל יום] וליכא למיגזר מידי (שבת ס"ד ב' תד"ה רבי) ואפילו לתנאים שהיה להם רשות הרבים רחב שש עשרה לא מצינו בכרמלית שאסור כ"א בתכשיטין דווקא.
<h2>דף נט:</h2>
דיני תכשיטי אשה. חשוק של כסף או של זהב סביב ראשה ואין צעיף עליו דהיינו עיר של זהב והיינו עטרות כלות דאסרו אפילו בחול לכלות דווקא כדאיתא בפרק אחרון דסוטה (מ"ט א'), ואין זה כלילא דדרשינן התם בפרק במה אשה דשרי לצאת בו, וכן אישפיג"ל בלע"ז דהיינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב וסוגרת בה מפתחי צוארה או הצעיף וטבעת שאין עליה חותם, בכל אלה תנן (שם נ"ז א') לא תצא לר"ה ואם י(ו)צאת אינה חייבת, ואסורין דלמא שלפא ומחויא (רש"י ד"ה ואם) ורב [ד]אמר (שבת ס"ד ב') אף בחצר המעורבת אסורין מדתנן (שם) בכבול ופאה נכרית יוצאין בחצר (סימני סה"ת ר"מ) ואף בכרמלית, דדווקא ולא בכבול ברשות הרבים תנן (שם נ"ז א') ונקט בחצר להשמיענו שהאחרים אסורים אף בחצר. ונזמי האף כמו כן אסורין ופירש בירושלמי (שבת פ"ו ה"ד) שהן דפוס שעל גבי החוטם אבל נזמי האוזן פירש רבינו שלמה דמהודקין היטב ומותרין, אמנם רבינו יעקב אומר (שבת ס"ד ב' תד"ה רבי) דכל תכשיטין אילו מותרין דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ואם כן הלכה כרבי ענני ברבי ששון דלא אסר כי אם ברשות הרבים, ופליג אמתניתין, ואם כן לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה מותר (סימני סה"ת שם), ובירושלמי גרסינן (שבת פ"ו ה"א) דברים שאסרו לצאת בהן לרשות הרבים בשבת ואם יצא חייב חטאת אסור לצאת בהן אף לחצר המעורבת, ודברים שאין חייב בהן חטאת מותר לצאת בהן [אף] לחצר המעורבת, ואומר הרב רבי ברוך (סה"ת סי' רל"ט—ר"מ) לישב המנהג שנהגו היתר ואפילו לדברי מתניתין דאסרה בכרמלית וחצר היינו לדידהו דאית להו רשות הרבים אבל לדידן דלית לן רק כרמלית מותר דליכא למיגזר מידי, ואף לדידהו הוי כמו גזירה לגזירה דאסרו כרמלית [גזירה] אטו רשות הרבים וברשות הרבים עצמה גזירה דלמא שלפא ומחויא הלכך (ולכן) לדידן לא גזרו דלית לן רק כרמלית (סימני סה"ת שם), אבל לדידן לא נתיר הא דתנן (עירובין צ"ט א') לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י וכן לא ירוק ולא ישתין (צ"ח ב') ובכרמלית נמי אומר שם (צ"ט א') דה[י]א היא, בר"ה דידן נמי אסור דהתם מזומן הדבר לעשות ולדידהו לא הוי אלא חדא גזירה פן יביא אליו הכלי (ע"פ סה"ת שם).
ומותר לצאת בשבת בשני סרבלים מפני הצינה (תד"ה תרי) אפילו יהא אסור לצאת בשבת בשני חגורות כדקאמר תלמודא תרי הימיינו קאמרת (סימני סה"ת סי' ר"מ) ועוד שגם שם יש פירוש אחר להיתר (ברש"י שם ד"ה תרי).
<h2>דף ס.</h2>
קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו כדאיתא פרק במה אשה, מכל מקום מטלטלין אותו (רמב"ם שבת פכ"ו הל' י"ד). גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותר[ין], והשלחין, הם עורות שהופשטו, מותרין לטלטלן בין שהן של בעל הבית בין שהן של אומן מפני שאינו מקפיד עליהן (ע"פ הל' י"ב שם) כדאיתא פרק במה טומנין (מ"ט א'). ובפרק המוציא יין (פ"א א') נמנו וגמרו שמותר להכניס אבנים לבית הכסא מלא היד (ע"פ הל' ד' שם).
לא יצא האיש בשריון שדומה שרוצה לצאת למלחמה ואם יצא אינו חייב חטאת (ע"פ סה"ת סי' ר"מ).
<h2>דף סא.</h2>
מותר לצאת בשבת בקמיע תלוי בצוארו בשביל חולי שעליו או בשביל שלא יחלה עוד אם ידאג מחולי ואפילו מחולי שאין בו סכנה, ודווקא אם האדם הנותנו הוא מומחה דתניא כל שריפא ושנה ושילש, פירוש שאדם זה הנותנו ריפא שלשה בני אדם כל אחד [חולי] משונה מחבירו וכל אחד מלחש משונה שבאותו לחש שריפא זה לא ריפא זה ואף על פי שלחש הכתוב בזה הקמיע לא ריפא רק פעם אחת זהו אדם מומחה, וכל קמיעין שיתן אדם זה מותר לצאת בהם בשבת ואפילו לא ריפא לחש זה שום אדם, אבל אינו קרוי אדם מומחה על שם שריפא שלשה בני אדם על ידי תחבושת או משקה אלא אם כן הוא מומחה מקמיעין, והוא הדין אם הרופא אינו מומחה אלא הקמיע לבדו הוא מומחה כדתניא (עמ' ב') איזהו קמיע מומחה כל שריפא שלשה פעמים חולי אחד בין לאדם אחד בין לג' בני אדם ואפילו יתננו נכרי ללחש זה לאדם זה מותר לצאת בו בשבת, אבל אם ריפא שלשה חלאים משונים לאדם אחד מג' לחשים לא איתמחי גברא בהכי אלא אם כן ריפא שלשה בני אדם (סה"ת סי' ר"מ). מותר ליכנס לבית הכסא בקמיע דאיתמחי גברא או איתמחי קמיעא כיון שמחופה עור אעפ"י שכתוב בו שמות (ס"ב א') (סה"ת שם). תניא בפרק במה אשה (ס"ו ב') יוצאין באבן תקומה בשבת, הוא אבן שהאשה נושאת שלא תפיל, משום ר' מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה והוא דאיכוון ותקיל, פי' שמוצ(י)א את האבן מכוונת למשקלה (סה"ת שם).
<h2>דף סב.</h2>
ונושקא של כסף או של זהב דהוא כוליאר דהיינו מכבנתא דתנן בה חייב חטאת, גם לדידן אסור דכל שאסור מן התורה ברשות הרבים אסור אפילו לדידן אף על פי דלית לן רק כרמלית, וטעמא דחייבת חטאת פירש רבינו שלמה דאינה תכשיט, אלא להראות עושר (והיינו) [דהוי] משוי. אמנם אם תקועה בשלשלת של כסף שעתה יש שם תכשיטות עליה מותר, או אם יש בה מחט באותה נושקא שסוגרת בה מפתחי מלבושה סביב צוארה והויא כמו איישפיגל בלעז שהוא תכשיט וזה הדבר פשוט לסמוך היתר, ודוגמת זו רגילות עשירות להוציא בשבת מפתח של כסף או של זהב ויש בה מחט לסגור מפתחי חלוקה של צוארה או של קוט"א ועושות כן מפני יראת העבדים או השפחות שגונבות המפתח מתיבות שלהם ונותנות כל המפתחות של תיבותם בתיבה אחת שמפתח שלה של זהב ונושאת אותו בצוארה והוי תכשיט כמו מפתח של זהב שיצא בו רבן גמליאל כדאמרינן בירושלמי (פ"ו ה"א), (סה"ת וסימנים סי' ר"מ). ואף ע"ג שגערו בו חביריו משום תכשיט, יש לומר אדם חשוב שאני. עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית, דלדידהו אפילו ברשות הרבים אינן אסורין אלא דילמא שלפא ומחויא, וכן טבעת שיש עליה חותם מותר באיש ואפילו בר"ה גמורה דלא גזרינן באיש דילמא שליף ומחוי כדתניא (ס"א א') קמיע לא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא האיש נושא טבעת ושיר, וכן [אמרינן] בירושלמי (שם) תכשיטי אשה אסורין לפי שהן שחצניות משמע אבל באיש לא גזרינן, ולא קשיא ממפתח של זהב שיצא בו רבן גמליאל וגערו בו חביריו, כדפרישית לעיל דאדם חשוב שאני (סה"ת וסימנים שם). אמנם בירושלמי דפרק במה אשה (שם) אומר על עניין רבן גמליאל שמענו אחד האיש ואחד האשה אסורין, ושמא מפתח של זהב שאני שהוא תכשיט גדול. עוד גרסינן שם (בירושלמי) א"ר אילא כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות ותניא יוצא הוא בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו, ואומר אחר כך (שם ה"ב בירושלמי) בעון קומי ר' יונתן מהו מפיק בהדין מונייקא פי' רביד זהב אמר לו אסור משום תכשיט, ומקשינן אי משום תכשיט היה לו לדניאל להיות אסור דכתיב (דניאל ה' כ"ט) והמניכא דדהבא על צואריה, ואי משום משוי בשבת נימא כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות. אבל טבעת שיש עליה חותם לאשה וטבעת שאין עליה חותם לאיש שניהן אסורין אפילו לדידן דהא תנן בהן חייב חטאת, ואם כן בכרמלית אסור אפילו לדידן והיינו דאמר עולא וחילופיהן באיש (סימני סה"ת שם).
<h2>דף סג:</h2>
ואומר רבינו יצחק בר רבי שמואל שמותר לאשה לקשור סביב בתי שוקים שלה רצועה או משיחה פן ישתלשלו למטה אף על פי שאין המשיחה או הרצועה קשורה בהן כמו בירית דאמר רב הונא (א"ר) [ור'] יוחנן דהוא בשתי רגלים ויוצאין בהן. וכבלים דאמר[ינן] התם דאין יוצאין בהן זהו כשיש שלשלת מזו לזו (סימני סה"ת סי' ר"מ). ובני אדם הנחבשין ויש כבלים ברגליהם פן יברחו, מנהג הוא שיוצאין בהן לר"ה, ואומר רבינו יצחק שמותר ואינו משוי וליכא למיגזר בהן דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ארבע אמות בר"ה לפי שתקועין היטב (סימני סה"ת שם).
<h2>דף סד:</h2>
תנן (ס"ד ב') יוצאין במוך שבסנדל, תני רמי ב"ר יחזקאל והוא שקשור, אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל, ואפילו בשבת יכול ליתנו לכתחילה, וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחילה [וברייתא תניא] ואם נפל לא תחזיר, לא קאי אלא אפילפל וגרגיר מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת בפיו שרוצה להוליכו במקום אחר דרך ר"ה ומערים להוציאו בעניין זה (שם תד"ה ובלבד וסה"ת סי' ר"מ). ויוצאה אשה במוך שנתנה באותו מקום כשהיא נדה פן יפול דם [נדתה] על בשרה ויצערנה כשהוא יבש, אבל שלא יטנפו בגדיה אסור כדמשמע בפ"ק דשבת (י"א ב') דכל אצולי מטינוף משוי הוא ואסור (ע"פ סימני סה"ת שם). ואדם שיש לו ריח הפה מותר לתת פילפל בפיו ולצאת לרשות הרבים, אבל ספק אם צריך ליתנו מע"ש כמו גרגיר מלח (סימני סה"ת שם).
<h2>דף סה:</h2>
מותר לכתחלה ליתן אגוז בטליתו או בסרבלו משני צדדין ולכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו, או אבן אם התקינו מערב שבת (רש"י ד"ה אתאן), אבל על המטבע אסור בשבת לפרוף פירוש לכרוך, דנראה כמערים להוציאו ולהוליכו במקום אחר ולא לצורך מלבוש, אבל אם פרף וכרך מערב שבת אף על המטבע מותר (גמרא שם), וכן מותר ליתן אגוז לכתחלה בשבת בראש בתי שוקים ולכרוך שם רצועה כדי למתוח הבתי שוקים (ע"פ סה"ת סי' ר"מ).
עוד תנן בפרק במה אשה הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ור' יוסי אוסר, סמוכות שלו טמאים מדרס ויוצאין בהן בשבת, פירש הרב רבי יוסף בר' משה המכונה דו"ן בינדי"ט וכן תופסין רבותינו עיקר שמדבר באדם שנקטעו שני רגליו ועושין במקומן שני דפוסי רגל של עץ כעין קבין ונותן בהן ראשי שוקיו שלא יבח[י]נו בני אדם היושבין אצלו שנקטעו רגליו וכופף לאחריו שתי רגליו ועושה שתי סומכות של עץ דוגמת אישקנצ"א בלע"ז ונותן בהן ארכובותיו וקושר הסמוכות לירכותיו והולך בדרך במקלו[ת] וסבורין העולם שמחמת חולי הוא הולך כן ולא מחמת שנקטעו רגליו [ו]רבי יוסי אוסר לצאת באותן קבין דילמא מיפסיק ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים (סה"ת סי' ר"מ) כן מפרש בפרק בתרא דיומא (ע"ח ב'), והטעם הזה דכיון שהן של עץ וקשה אינו יכול להדקו סביב רגלו ונפיל, וגם חליצה פסולה בו (יבמות ק"ג א') כמו קטן במנעל גדול שאינו יכול להלך בו (שם עמ' ב'), ובפרק מצות חליצה (שם) דשרי לחלוץ במנעל של עץ במחופה עור לפי שעל ידי העור יכול לקושרו שלא יפול ולהדקו סביב רגלו (לשון סה"ת שם לפי' רש"י). ומכאן יש ראייה לחגר או שכווצו גידי שוקיו שמותר ללכת בשבת במקלות בר"ה, ואפילו ר' יוסי אינו אוסר אלא מטעם הקב ולא מטעם המקלות (ע"פ סה"ת שם לפי' ראשון), ועוד ראייה מדקתני סיפא (שבת ס"ו א') כסא וסמוכות שלו טמאים מדרס ואין יוצאין בהן בשבת, ופירש רש"י מי שכווצו גידי שוקיו או גידי ארכובותיו שאף על ידי ארכובותיו אינו יכול לילך נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו שני ספסלים קטנים בשתי ידיו שנשען (עליו) [עליהם] ונדחף בהן, ויוצאין בספסלים בשבת, והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת היינו בסמוכות שלו, ופיר(ו)ש רבינו שלמה סמוכות הן ברגליו שתלויין באויר לפניו ואין נוגעין לארץ ועושה להם סמוכות של עור או של עץ ופעמים נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה ולכך אין יוצאין בהן לפי שאין צריכין לו אי נמי זימנין דמישתלפי מפני שאינן נוגעין בארץ ואתי לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים אלמא הספסלים שבידיו לסמוך בהן מותר לצאת בהן בשבת והוא הדין למקלות (סה"ת שם), וכן הורה רבינו יעקב (יומא ע"ט א' תד"ה הקיטע), אבל זקנים שמנענעים גופן אסור לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן בשביל ללכת בהן דרך ישרה כיון דלתרוצי סוגיא דלהילוך (והילוך) עבידי (סה"ת סי' רמ"א) וטהורים כדתניא (שבת ס"ו א') מקל של זקנים טהורה וקאמר טעמא דלא עבידא כ"א ללכת דרך ישרה.
<h2>דף סז:</h2>
כל מקום שתמצא חייב חטאת הוא באב מלאכה או תולדה דאורייתא וכל מקום שתמצא פטור אבל אסור היא תולדה דרבנן. ותנן בביצה בפרק משילין (ל"ו ב') אלו משום שבות אין עולין באילן. ומפרש שם גזירה שמא יתלוש. ואמרינן נמי בעירובין בפרק המוצ(י)א תפילין (ק' ב') אסור להלך על גבי עשבים בשבת במקום שאי איפשר לו שלא יתלוש (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ב ב'). ואמרינן נמי בפרק לולב הגזול (סוכה ל"ז ב') אתרוג במחובר אסור להריח בו דכיון דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה (ע"פ יראים שם). כל אלה וכיוצא בהן היא תולדה דרבנן. וכן אמרו (עירובין ק' א') אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו, ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש (רמב"ם שבת פכ"א הל' ו'), ואמרינן בפרק המוצ(י)א תפילין (עירובין צ"ט ב'), אילן שאין שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים הרי הן כארץ ומותר לישב עליו.
<h2>דף עג.</h2>
צוה הקב"ה בדברות הראשונות והאחרונות שלא לעשות מלאכה בשבת שנאמר (שמות כ' י') וביום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה, והזהיר גם באמור אל הכהנים (ויקרא כ"ג ג') ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל (מלאכת עבודה) [מלאכה] לא תעשו. וענש בפרשת ויקהל (שמות ל"ה ב') וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. ומיתה זו נתפרשה בפרשת מקושש (במדבר ט"ו ל"ב) (ע"פ יראים סי' רע"ד דף ק"ל ב') שהיא בסקילה, בזמן שיש שם עדים והתראה [ואם] אין שם עדים והתראה הן בכרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה (ע"פ רמב"ם שבת פ"א הל' א'). ומה הן המלאכות, שנינו בפרק כלל גדול במסכת שבת (ע"ג א') אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואלו הן החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה, הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטוואו, המיסך, העושה שני בתי נירין, האורג שני חוטין, הפוצע שני חוטין, הקושר, המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולחו, המעבדו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב ב' אותיות, הבונה, הסותר, המכבה, המבעיר, המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות (ע"פ יראים שם). כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות.
הלש. תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בפרק בתרא דשבת (קנ"ה ב') וסתם מתני' דפ"ק (שם י"ז ב') אין שורין דיו וסמנין כוותיה, ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד, ואמר רב יהודה מנערן בכלי, פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שם קנ"ו א'). וחרדל שלשו מערב שבת וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרינן בפ' תולין (שם ק"מ א') למחר ממחו ביד או בכלי, פי' יערב בהן באצבעו או בכלי, ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל, וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב דף מ"ט א') האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש, דמבחר בקליפות חייב משום בורר, כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן, דיהיב משקין חייב משום לש (ע"פ סה"ת סי' ר"כ וסימנים), ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור (ע"פ סה"ת שם ע"ש) כמו שפירש ר"ח למעלה (מלאכה ו'—ח' [הו' בשבת ע"ג ב']). וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור.
המלבן. תולדה דאורייתא למלבן אמרינן בזבחים פרק דם חטאת (צ"ד ב') אמר רבא זרק סודר למים חייב חטאת, ומפרש טעמא דשריית בגד זהו כיבוסו וליבונו (יראים דף קל"ה ב' וע"ש) כשיש שם טינוף, ומכאן פוסק בהלכות גדולות (דף כ"ב ג') אם נפל יין על בגד בשבת שאסור להשליך עליו מים. ודיני סחיטה מפורשים במלאכת דש [הו' בשבת ע"ג ב', קי"ג ב'] שיש סחיטה שהיא תולדת ליבון ויש [סחיטה] שהיא תולדת דש.
הטווה אורך ד' טפחים מכל דבר הנטווה חייב (רמב"ם שבת פ"ט הל' ט"ו). המיסך. אור"דיר בלע"ז (רש"י ד"ה המיסך). ועושה שתי בתי נירים. פירוש (רש"י שם ד"ה בתי) ליצ"ש בלע"ז. והאורג שני חוטים. הוא הדין קולע שני נימין. ושיעור האריגה והקליעה על אורך שתי אצבעות (עי' רמב"ם שם פ"ט הל' י"ט). והפוצע שני חוטין. פירוש מנתק שני חוטין לש[ו]ם צורך (ע"פ רש"י ד"ה הפוצע) אריגה. ובספרי ארץ ישמעאל וספרד גורסים הבוצע בבי"ת, ופירש רבינו משה (שם פ"ט הל' כ') בוצע מפריד השתי מעל הערב או הערב מעל השתי לצורך האריגה. תולדה דאורייתא גרסינן בפ' כלל גדול (ע"ד ב') אמר אביי האי מאן דעביד חלתא, פירוש כוורת, חייב משום אחת עשרה חטאות ושלש מהן מיסך ועושה שתי בתי נירין ואורג (יראים סי' רע"ד קל"ו ב').
והקושר, והמתיר. אומר שם (ע"ד ב') שכן ציידי חלזון קושרין הרשת ומתירין. גרסינן בפרק אלו קשרין (קי"ב א') גבי היתר רצועות מנעל הא דתניא חייב חטאת בדאושכפי, פירוש הרצען שתוחב ראש הרצועה במנעל דרך הנקב וקושרה בפנים שלא תצא, והא דתניא [אידך] פטור אבל אסור בדרבנן פירוש תלמיד חכם, שהרצועה שכורך סביב רגלו אינה כרוכה בחוזק ואינה מהודקת יפה ושומט ולפעמים נועלו עם הרצועות הכרוכות סביב מנעלו בלא התרת קשר, והא דתניא אידך מותר לכתחילה בדבני מחוזאי פירוש שקושרין הרצועות סביב מנעלו ורגלו בדוחק וצריך להתירו בכל ערבית כך פירש רבינו שלמה (שם ד"ה בדאושכפי, וד"ה בדרבנן וד"ה בדבני), ור"י מפרש שמנעל של תלמידי חכמים כורכין אותן בדוחק וקושרין ואין חולצין מנעליהן מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט במלבושיהם הלכך פטור אבל אסור, ולפי זה אסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות בתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה, וטוב לעשות בראש האבנט כמו שעושין לחגורות כעין בוקל"א בלעז או של ברזל או של שאר מתכת (סה"ת סי' רמ"ג). ומוכיח בפרק אלו קשרים (קי"א ב'), שכל קשר שחייבין על קישורן כך חייבין על היתרו וכל קשר שפטור אבל אסור כך היתרו [פטור אבל אסור] וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו (ע"פ רמב"ם שבת פ"י הל' ז'). גרסינן בירושלמי דאלו קשרין (פט"ו ה"ב), נשמטו רצועות המנעל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'). חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו (קי"ג א') כרבנן, דסתמא דתלמודא פריך בפרק המוצ(י)א תפילין (עירובין צ"ז א') גבי תפילין שאין מקושרות ולענביה מיענב (תו' שם ד"ה אביי).
המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב (רמב"ם שבת פי"א הל' ה'). (והמעבד) [וכן המעבד] מן העור כדי לעשות קמיע חייב אחד המולח ואחד המעבד שהמליחה מן העיבוד היא (ע"פ רמב"ם שם ע"ש), והכי נמי אמרינן בפרק כלל גדול (ע"ה ב') המולחו והמעבדו, היינו מולח היינו מעבד (והכל) [והלא הכל] אחד הוא ומשני אפיק חדא מנייהו ועייל שרטוט, פירוש כשרוצה לחתוך העור משרטט תחילה כדי שיכוין חיתוכו (ע"פ רש"י שם ד"ה ועייל). ומסיק רבא (שם) דאין עיבוד באוכלין. ומ"מ מצינו איסור מליחת אוכלין מדרבנן [כדי] שלא לעשות כמעשה חול כדאמר בפרק ח' שרצים (ק"ח ב') דביצה לאביי מותר[ת] למלוח, אבל צנון אסור למלוח כדי לשהות בתוך המלח יתר מחתיכה אחת אבל לטבל פעם אחת במלח שרי כרב נחמן (ע"פ לשון סימני סה"ת סי' רמ"ב וע"ש). וכתב רבינו שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים שנתבשלו [עם קליפתן] הרבה יחד (עם קליפתן).
הצד, מוכחת ההלכה (ק"ו ב') שעיקר חיוב צידה הוא בדבר שדרך מינו לצוד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחרי הנצוד עד שיכנסו למקום צר שיכול ליטלו בשחייה אחת (עי' רמב"ם שבת פ"י הל' י"ט—כ'). הצד את הישן ואת הסומא חייב (רמב"ם שם הל' כ"א). הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטור (שם הל' כ"ד), הצד חיה או עוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור (שם). [בפרק שמונה שרצים] (שם ק"ז ב') הצד פרעוש ר' יהושע פוטר הואיל ואין במינו ניצוד, ואע"פ שר' אליעזר מחייב הלכה כר' יהושע. וכל אלה שהוא פטור מ"מ אסור מדרבנן. ואסור לצוד פרעוש בשעת שקופצת מכאן ולכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן במקום צערא לא גזרו (תו' שם ד"ה הצד, ע"ש).
הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב (רמב"ם שבת פי"א הל' ט'), סתם כתיבה אינה אלא בקלף ובדיו, תולדה דאורייתא דתנן (ק"ד ב') כתב בסם ובסיקרא ו[ב]כל דבר המ[ת]קיים חייב (ע"פ יראים סי' רע"ד ד' קל"ט ב'), תולדה דרבנן דתנן בפרק הבונה (שם) כתב במשקין ובמי פירות וכל דבר שאינו מתקיים פטור, אבל אסור (יראים שם). תניא בפרק המצניע (צ"ד ב') הכוחלת רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמרא (שם) דכוחלת היא תולדה דכותבת. תולדה דרבנן למוחק דתנן בפרק שואל (קמ"ח ב') מונה אדם את א[ו]רחיו ואת פרפרותיו מפיו ולא מן הכתב, מאי טעמא אמר רב ביבי (קמ"ט א') גזירה שמא ימחוק ומסקינן אפילו בכ(ו)תבו בכותל גבוה (ע"פ יראים שם).
כותב מאבות מלאכות, לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב. ואסור ללוות ולהלוות גזירה שמא יכתוב (רמב"ם שבת פכ"ג הל' י"ב).
גרסינן בפ"ק דביצה (י"א ב') לגבי יום טוב א(ו)מר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, רב אדא מערים ומלח להו גרמי גרמי. ותולדה דרבנן לעיבוד עור (כ)דתנן בביצה פ"ק (י"א א') אין נותנין העור לפני הדורסן וב"ה מתירין. ומפרש שם (י"א ב') שאפילו ב"ה אין מתירין אלא כדי שלא יבא להמנע משמחת י"ט מלשחוט בהמות ואם לא היה כן אסור מפני שדומה דריסת העור לעיבוד (ע"פ יראים סי' רע"ד דף קל"ט א' ע"ש בתעפ"ר) וכתב רבינו משה (שבת פי"א הל' ו' ע"ש) שהעושה כן בשבת הוה תולדה דאורייתא למעבד וחייב.
המחתכו. המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב (רמב"ם שבת פי"א הל' ז'), וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקראת מלאכת מחתך (יראים סי' רע"ד ד' קל"ט ב') כדאמר בפרק כלל גדול (שבת ע"ד ב') דהחותך כנף לצורך חייב משום מחתך. ואמר אביי (שם) האי מאן דעביד חלתא, היא כוורת (רש"י), חייב אחת עשרה חטאות, ואחד מהן הוא מחתך קנים במדה (רש"י). בפרק המביא (ביצה ל"ג ב') מסקינן, כי הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו חייב (רמב"ם שם). וכל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחין והוצין וכיוצא בהן מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בחיתוכן שום תיקון, ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן (רמב"ם שם הל' ח') כדאמרינן התם דמפשח רב יהודה אלוותא [אלוותא], פי' אלוותא מקלות.
הממחקו. תולדה דאורייתא א"ר יוסי בר' חנינא (ע"ה ב') השף, את העור (ר"ח שם), בין העמודים בשבת חייב משום ממחק, ומפרש בירושלמי (פ"ז ה"ב נ"ב א') שזו המחיקה היתה במשכן. ואמר ר' יהושע בן לוי (ע"ה ב') הממרח רטייה בשבת חייב משום ממחק. וגרסינן בפ' חבית (קמ"ו א') לא יתן שעוה בנקב המגופה מפני שהוא ממרח (יראים סי' רע"ד ד' קל"ט א').
בפרק קמא דכתובות (ז' א') מסקינן הילכתא מותר לבעול בתחילה בשבת ואין כאן איסור חבורה, והטעמים מפורשים שם (ו' ב').
גרסינן בפרק כל כתבי (ק"כ א'), ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור גדי על שידה תיבה ומגדל שאחז בה האור, וכן עושין מחיצה בכלים אפילו מלאים מים ואפילו חדשים הראוים להתבקע ועל ידי כן תכבה הדליקה דגרם כיבוי מותר כדאיתא בגמרא, אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור נותנים בה מים מצד אחד אם כבתה כבתה וקאמר (שם ק"כ ב') דסבר כר' שמעון בן ננס דשרי גרם כיבוי (סה"ת סי' רמ"ה). תנו רבנן (שם) נר שעל גבי טבלא, כגון קרושו"ל בלעז שפתילה דולקת בו מערב שבת, מנער הטבלא ונופלת ואם כבתה כבתה, ומוקי לה בשכח דלא נעשה בסיס לדבר האסור (סה"ת סי' רמ"ו). מיהו אמרינן עלה בירושלמי בפרק כירה (פ"ג ה"ז) אמר ר' יוחנן קרוב זה לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה, פירוש אם ימשך השמן לפניו או אחריו, אמר שמואל בן ר' אבא קומי ר' אסא בכבתה א"ל תנוח רוחך, ולא גרסינן בירושלמי ואם כבתה כבתה (ע"פ יראים סי' רע"ד דף קמ"ג א'). תנא (ק"כ ב') נר שאחורי הדלת, פירוש נר שנקבע בגוף הדלת כמו שרגילין להניח נרות חנוכה בדלת, פותח ונועל כדרכו, לייט עלה רב על מי שעושה כן דהוי פסיק רישיה דוודאי יכבהו (סה"ת סי' רמ"ו) ודווקא כשפותח ונועל כדרכו, אבל בנחת בנחת ונזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל מותר. וכן כתב רבינו משה בן ר' מיימון (שבת פ"ה הל' י"ז), אמר שמואל (ק"כ ב') פותח אדם דלת כנגד [ה]מדורה, ולייט עלה אביי דגזר רוח מצויה שאינו מבעיר אטו רוח שאינה מצוייה שמבעיר (סה"ת שם). תניא בירושלמי דפרק כירה (פ"ג ה"ז) נר המונח כנגד הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר, רב ושמואל פתרין לה בששכח ומקללין למאן דעביד כן יכרת ה' לאיש אשר יעשינה (מלאכי ב' י"ב), (עי' יראים סי' רע"ד דף קמ"ד א').
הבונה. תנן (ק"ב ב') הבונה כל שהוא חייב והקודח כל שהוא חייב. ולמעלה במלאכת חורש [הו' בשבת ע"ג ב'] הבאתי, שהמשווה פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא חריץ הרי זה בונה וחייב (ע"פ רמב"ם שבת פ"י הל' י"ב). (ודרשינן) [וגרסינן] התם עייל שופתא בקופינא דמרא פירוש (ר"ח שם ע"ש) שהכניס עץ להיות בית יד של קורדום בנקב הקורדום או בנקב המרא הרי זה תולדת בונה וכן כל כיוצא בזה, וכן התוקע עץ בעץ (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ג ע"ש), כדאמרינן (מ"ז א') מטה של טרסיים לא יתקע ואם תקע חייב חטאת שיש בניין בכלים. ודווקא במקום שצריך גבורה ואומנות יש בניין וסתירה בכלים אבל לא במקום שאין צריך גבורה ואומנות (ק"ב ב' תד"ה האי), דהא תניא בריש פרק כל הכלים (קכ"ב ב') דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע, וכן מוכיח גבי החזרת תריסין (ביצה י' א') ומנורה של חליות שמתיר במסכת ביצה (כ"ב א'). ובסוף כירה (מ"ז ב') אמרינן שהיו עושים האמוראים מעשה כרבי שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר.
המכבה, והמבעיר. תניא בביצה פרק שני (כ"ב א') הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה.
והסותר. דווקא סותר על מנת לבנות אבל סותר על מנת לקלקל פטור. ויש סותר בכלים שמותר כדתנן בפרק חבית (שבת קמ"ו א') שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות. וקאמר שמואל בביצה פרק המביא (ל"א ב') חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וחותמות שבכלים מתיר מפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב. מכאן הורה הרב רבי אליעזר ממי"ץ (יראים סי' רע"ד דף ק"מ ב') שאם נאבדה מפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחלה ואין בדבר חשש איסור, אבל רבינו שמשון כתב (שבת ק"ב ב' תד"ה האי ע"ש) וזה לשונו אמר רבי דמההיא דבכל מערבין (ל"ד ב') יש ללמוד דדווקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן עירובו במגדל אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין יכול להפקיע (ב)[ה]פותחת וליטול העירוב אף על פי דסתם המגדל שבכל התלמוד הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל (שבת ק"ו א') וכמו ההיא דתחילת פרק כל הכלים (שבת קכ"ב ב') עד כאן דבריו.
כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר או המתקן כלי באיזה דבר שת[י]קן חייב, לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקרקש האגוז לתינוק או לשחוק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בזה אסור שמא יתקן כלי שיר (רמב"ם שבת פכ"ג הל' ד'). וכן אמר רב בפרק בתרא דעירובין (ק"ד א') נשים המשחקות באגוזים אסור פירוש (שם תד"ה הכי) לזרוק אחת ולקבל אחת בהשמעת קול. ואמר רב (שם) נשים המשחקות בתפוחים אסור פירוש לגררם על גבי קרקע דילמא אתי לאשוויי גומות, והוא הדין להטיח בין תפוחים בין אגוזים בתוך הגומא שאסור, אמנם (תוס' שם) אין למחות בנשים ובתינוקות המשחקות באגוזים כיון שידוע שאין מקבלים מהן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. ואין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר, ולספק כלאחר יד מותר (רמב"ם שם הל' ה'), כדאמרינן בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) בהלולי דר' שמעון בר' הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא. בפרק בתרא דעירובין (ק"ד א') אוסר עולא להקיש על הדלת בשבת מפני השמעת קול וא"ל רבא לא אסרו אלא בקול של שיר בלבד, ואיתיביה ממתניתין ממלאין מבור הגולה במקדש אבל לא במדינה, פירוש מפני שהגלגל משמיע קול כך דעת המקשה ומתרץ דמה שהוא אסור גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו, אמימר התיר למלאות בגלגל במחוזא מפני שאין שם לא גנה ולא חורבה, משמע שסובר כתירוצו של רבא וכן הלכה וכן פסק רב אלפס (שם), ועוד כתב ואף על פי שבירושלמי דמסכת ביצה (פ"ה ה"ב) אוסר להקיש על הדלת, תלמוד של בבל עיקר שהוא בתראה ורבא ואמימר היו בקיאין בירושלמי יותר ממנו וידעו שאין כך הלכה. אין שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין (רמב"ם שם). בפרק חבית (שבת קמ"ו ב') אמרינן, אסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב שבחבית כדי שיקלח היין מפני שהוא כעושה מרזב בשבת (רמב"ם שם הל' ו').
תולדה דרבנן [דבונה] דתנן בפרק תולין (שבת קל"ז ב') שחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב מפני שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב וכל שכן בשבת (ע"פ יראים סימן רע"ד דף קל"ט ב'). אמרינן בביצה פרק המביא (ל"ב ב') אהל קב[ו]ע אסרה תורה וגזרו חכמים על אהל עראי משום אהל קב[ו]ע, בניין קבע אסרה תורה וגזרו רבנן על בניין עראי משום בנין קבע. ובפרק תולין (שבת קל"ט ב') אמרינן פרוונקא אפלגא דכובא שרי כולא כובא אסיר פירוש, בגד שמכסה פי החבית לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה בו את מקצת פיה (רמב"ם שבת פכ"ב הל' ל"ג). ובפרק כל הכלים (שבת קכ"ה ב') גרסינן דחכמים אומרים אין עושים אהל עראי בתחלה ביום טוב אבל מוסיפים עליו אף בשבת, וכל מקום שיש אהל טפח מערב שבת או מעי"ט למחר פושטו ומרויחו יותר דלא הוי אוהל אלא תוספת ושרי, והכי נמי אמרינן בעירובין פרק בתרא (ק"ב א') זילו כרוכו בודיא, היא מחצלת, ושיירו בה טפח למחר פשטוה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי (ע"פ יראים שם דף ק"מ א').
והמוציא מרשות לרשות, מדקדק התלמוד (ב' ב') מלשון זה שאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד קר[ו]י הוצאה, וטעמא מאי דכל עקירת חפץ ממקומו תנא קר(ו)י ליה הוצאה, מיהו אמרינן בפרק הזורק (צ"ו ב') דהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים אב הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד תולדה. דייקא בהזורק (שם) הוצאה היכא כתיבה פירוש (תד"ה הוצאה) אף על גב דבמשכן הויא, מתוך שאינה נראית מלאכה לא גמרינן ממשכן ואי לא דכתיבה לא מחשבינן ליה מלאכה (ע"פ יראים סי' רע"ד דף קמ"ו א'), ובירושלמי (פ"א ה"א) אומר בזה הלשון, מניין שהוצאה קרויה מלאכה ומייתי לה קרא (שמות ל"ו ו') ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא, שנמנעו העם להוציא הנדבה מבתיהן [ו]ליתן לגזברים. ומשה והגזברים היו עומדים במחנה לויה שהוא רשות הרבים, וקאמרי להו אל תפיקו ותיתו מרשות היחיד לרשות הרבים, ומנלן דבשבת קאי, גמרינן העברה העברה מיום הכיפורים מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור (צ"ו ב'). וגרסינן בירושלמי (שם) אמר רבי חייא בשם רבי אילא אפילו הכנסה את שמעת מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתי[ה]ם וליתן לגיזברים כך נמנעו הגיזברים מלקבל מידם ולהכניס ללישכה. (וכשאתה) [וכשאחד] עושה כל העקירה וההנחה היא איסורא דאורייתא, זה עוקר וזה מניח שניהן פטורין אבל אסורים (שבת ג' א').
<h2>דף עג:</h2>
החורש. אמרינן התם (שבת ע"ג ב') דהחורש או החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחד ואחד חפירה היא בקרקע ועניין אחד הוא (רמב"ם שבת פ"ז הל' ב'). וכן אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר גפנים כל אלו אב אחד הם מאבות מלאכות ועניין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין ועל דרך זה שאר האבות (רמב"ם שם הל' ג'). ותניא (שבת ע' ב') רבי יוסי אומר הנה אבות, מ-הנה תולדות (יראים סי' רע"ד דף קל"א א'). והתולדות הם המלאכות שאינן מעניין האב אלא דומים לאב (ע"פ רמב"ם שם הל' ה'), כיצד כדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת ע"ג ב') הייתה לו גבשושית, פירוש (רש"י) כעין תל קטן, ונטלה או שהייתה לו גומא וסתמה, בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש. ובריש מועד קטן (ב' ב') מסיק אביי דמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע (יראים שם). וכן בשאר האבות יש להם תולדות על דרך זו שאמרנו. אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת [ואם באו] (ב)עדים נסקל בשוגג חייב חטאת קבועה ואין בהן הפרש אלא לעניין הקרבן, כדמפרש בפרק כלל גדול (שבת ע"ג ב') שאם עשה שתי אבות או שתי תולדות משתי אבות בשוגג בהעלם אחד חייב שני חטאות ואם עשה אב ותולדה שלו בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת (ע"פ רמב"ם שם הל' ז'), וכן (שבת ס"ח א') העושה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת כאותם שהזכרתי למעלה שחורש וחופר ועושה חריץ בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת.
מההיא דמועד קטן (ב' ע"ב) שהבאתי למעלה יש ללמוד שצריך ליזהר כשאוכלין בשבת בפרדס ורוחצין ידיהן שלא יפלו מים על העשבים ואף על גב דקיימא לן (ביצה כ"ג א') כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת פרק רבי אליעזר (קל"ג א') ובכתובות פרק קמא (ו' א') דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות פירוש הוא מודה בדבר שאי איפשר שלא תעשה מלאכה כמו שאי איפשר למי שפסקו ראשו ולא ימות והכא נמי כשנופלין המים אי אפשר שלא ישקה העשבים ומגדל (ע"פ יראים סי' רע"ד ע"ש). אמנם לפי' הערוך (ערך פסק) שמפרש דפסיק רישיה בדבר דלא ניחא ליה מותר וראיותיו מפורשות לפנים במלאכת סחיטה (לקמן מלאכה ה' [הו' בשבת ק"ג א']) אין [לנו] ראייה (לנו) לאסור לכל הפחות באוכל בגנות חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים, ואף אם יהא אסור במים ביין ששורף את העשבים אין לחוש (ע"פ סה"ת סי' רל"ה).
הקוצר. תניא בפרק כלל גדול הקוצר בתבואה הבוצר בענבים הגודר בתמרים המוסק בזתים האורה בתאנים כולן מלאכה אחת הן והעושה אותם בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא באחת. תולש חייב משום קוצר, לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו [בשבת] מפני שהוא כתולש (רמב"ם שבת פכ"א הל' ו').
גרסינן בכתובות (ס' א') גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן, והא דאמר בפרק חרש (יבמות קי"ד א') נוהגין היינו כשהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב, אומר רבינו יעקב (כתובות ס' א' תד"ה גונח) דמשמע הלשון דבבריאים קאמר ובמקום צערא צמא לא גזרו ביום טוב אבל בשבת אסור, וגונח אף בשבת מותר.
המפרק הרי זה תולדה דדש, החולב את הבהמה חייב משום שהוא מפרק (רמב"ם שבת פ"ח הל' ז' ע"ש) וכן הסוחט זתים או ענבים חייב משום מפרק (שם פכ"א הל' י"ב).
הדש. תולדה דאורייתא היא דתניא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן פירוש דש בתבואה מנפץ פשתן מנפט צמר גפן בקשת מגרעינים. תולדה דרבנן היא, דמסקינן בשבת פרק חבית (קמ"ג ב') זתים וענבים אין סוחטים אותם ואם יצאו מעצמן אסורין (ע"פ יראים סי' רע"ה קל"ב ב' וע"ש), ושאר הפירות כגון פרישין ועוזרדין סוחטין אותן לכתחלה בשבת, תותים ורמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ואם יצאו מעצמן אם הוכנו למשקה היוצא מהם אסור ואם לאוכלין היוצא מהן מותר כרבי יהודה.
מסקינן התם בפרק חבית (שבת קמ"ה א') כבושים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ורבי יוחנן למימיהם פטור אבל אסור כרב ושמואל דתנא דבי מנשה מסייע להו, פירוש כבושים כגון בשר ודגים ודברים אחרים נכבשים בחומץ ומלח ונקרא שו"צי בלע"ז.
המנפץ. בין במנפץ בין במלבן אין חילוק בין צמר ופשתן לדברים אחרים במה דברים אמורים בפשתן שאין בו גבעולין אבל יש בו גבעולין הרי הוא תולדת דש (ע"ג ב' ורש"י ד"ה המנפץ). תולדה דאורייתא דאמרינן בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב נ"א א') ההין דנפיץ סיב או גמי או הוצין חייב משום מנפץ (יראים סי' רע"ד, קל"ו א') ההין כמו מי שמנפץ ומזה למדנו, שהמנפץ את הגידין עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדות מנפץ וחייב (רמב"ם שבת פ"ט הל' י"ב).
הזורה, והבורר, והמרקד אמר בכלל גדול שג' אלו דומין עניניהן זה לזה, ומפני מה מנו אותם ג' מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה (ע"פ רמב"ם שבת פ"ח הל' י"א). המחבץ אמרינן התם (צ"ה א') שהיא תולדה דבורר. וכן הבורר שמרים מתוך המשקין לרבא הרי זה תולדה דבורר ולר' זירא תולדה דמרקד כדאיתא בפרק תולין (שבת קל"ח א'). ובפרק כלל גדול (שבת ע"ד א') פסק רבינו חננאל (שם) שיש שלשה עניני ברירות בלאלתר, כיצד הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב, בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור, וביד מותר לכתחילה. במה דברים אמורים שבורר לאכול לאלתר אבל אם בירר להניח אפי' לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ואפילו בירר ביד, והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו ולאלתר חייב.
<h2>דף עד:</h2>
הטוחן. כל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב (רמב"ם שבת פ"ח הל' ט"ו). ותולדתו, א"ר פפא (שבת ע"ד ב') האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן, פי' שמחתך ירק תלוש, וכן האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן, פי' שמנסר עצים להנות בנסורת שלהן (רמב"ם שם). וכתב רבי יוסף בשם רבי' שמואל שמותר לפרר לחם שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ג ב'). כתב הרב רמב"ם (שם פכ"א הל' כ') הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן. וכן פירש רבינו יצחק בפ' תולין (שבת קמ"א א' תד"ה הני).
האופה. אמרי' בפ' כלל גדול (שבת ע"ד ב') דה"ה מבשל ומפני שהתחיל בסדר פת נקט אופה, תנן בפרק כירה (שבת מ"ב א') האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, מפני שהוא כלי ראשון אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. וגרסינן בגמרא (שם מ"ב ב') איכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון מיהא בשלה אמר ליה אביי תני ר' חייא דמלח אינו כתבלין דבכלי [שני נמי בשלה, ואיכא דאמרי סבר רב יוסף למימר מלח אינו כתבלין דבכלי] ראשון נמי לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא. וזה הלשון נראה עיקר שאינו חולק על רב נחמן ולא כלשון אחר שחולק יותר מדאי על רב נחמן שאומר שמלח אפי' בכלי שני נמי בשלה כל זמן שהיד סולדת בו. והמחמיר תבא עליו ברכה.
המעמר. כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמר בפרק כלל גדול אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות, חלתא פירוש כוורת, ואחד מן החטאות הוא מפני כינוס העצים הילכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ב א'), מיהו בפרק המביא מוכיח שאין עימור אלא כשלוקחן ממקום גידולן ומקבצן יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין כדתנן התם (ביצה ל"ג א') מגבב עצים מן החצר ומדליק, ואמר [נ"א דאמר] רבא בפרק כלל גדול (שבת ע"ג ב') האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח (עי' ביצה ל"א א' תד"ה מן) וכאן נמי יש לפרש במלקט קנים שנתלשו במקום גידולם.
הגוזז. עיקרו של גוזז הוא שגוזז צמר או שער מעל הבהמה [ו]חיה. ותולדה דאורייתא הוא, דאמר ריש לקיש בפרק כלל גדול התולש כנף חייב משום גוזז מפני שדרך כנף בתלישה, והקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק, ובפרק הלוקח בהמה (בכורות כ"ה א') מסקינן דשוחט בהמה בי"ט עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ובעוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו (ע"פ יראים דף קל"ה ב' ע"ש). ו(ב)תולדה דרבנן, (דתנן) [דתניא] בפרק שואל (שבת קמ"ט א') אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלות, שאינן שוות לשאר שערות (רש"י ד"ה אין). עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע (שבת צ"ד ב') דאמר התם הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומר. ותנן (שם) התולש צפורניו בידו או בשיניו וכן שערו ושפמו וזקנו רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות. תניא (שם) רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור וביד מותר לא אמרן אלא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו ונחלקו רבינו שלמה (שמואל) ורבינו יעקב (יצחק) (שם תד"ה והוא) בפירוש דכלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד החוץ, לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
התופר שני תפירות. אמר רבי יוחנן וה[ו]א שקשר שני ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אף על פי שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה (ע"פ רמב"ם שבת פ"י הל' ט' ע"ש). ואמר מר זוטרא בר טוביה, המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת פי' שנתרווחה התפירה ונתרווחו הנקבים והוא מותח החוט להדק את התפירה חייב (יראים סי' רע"ד קל"ז ב'). מדקדק הרב רבי אליעזר ממיץ (שם קל"ז א') למה אין תופר שתי תפירות חייב גם משום קושר שהרי אין מתחייב אלא אם כן קשרן, ופוסק מכאן שאין נקרא קשר של קיימא אלא אם כן עשה קשר על גבי קשר, אמנם יש קשרים שמתקיימים בקשר אחד כגון שקושר חבל אחד בראש[ו] ואינו קושר שני ראשיו, וכיוצא בזה ודאי נחשב קשר של קיימא אף בקשר אחד.
<h2>דף עה.</h2>
הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. שכן יריעה שנפל בה דרנה, פירוש תולע, קורעים אותה ותופרים אותה. אבל קורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל (רמב"ם שבת פ"י הל' י'). ואמרינן בפרק האורג (שם ק"ה ב'), הקורע בחמתו או על מתו הואיל וחמתו שוככת בדבר זה הוי כמתקן וחייב (ע"פ רמב"ם שם), לר' יהודה (רש"י שם ד"ה הא, ע"ש) שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אבל ר"י פוסק לפני' (בסמוך במלאכת צד [הו' בשבת ק"ז א']) כר' שמעון.
הצובע. מסקינן בפרק כלל גדול לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרינן התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחטה מחדש ויקחו ממנו. וגרסינן בתוספתא (פ"ט הי"ג) מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאדמים וגרסינן בירושלמי (פ"ז ה"ב) מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע. וגרסינן בירושלמי (פ"י ה"ו) הפוקסת חייבת משום צובע[ת], פירוש כמין בצק מדבקת בפניה וכשנוטלתו מאדים. וגרסינן נמי בפרק המצניע (צ"ה א') אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת, בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה.
השוחט. פיר(ו)ש שמואל שוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה שהיתה באלים ותחשים במשכן, ואמרו בירושלמי פרק כלל גדול (פ"ז ה"ב דף נ"א א') שעל כל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה. החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט, לפיכך אמר שמואל בפרק ח' שרצים (ק"ז ב') אם העלה דג מספל מלא מים והניחו עד שמת חייב משום חונק, ולא עד שימות אלא מסקינן דכיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שמעתה אין יכול לחיות (ע"פ רמב"ם שבת פי"א הל' א'), ובירושלמי דכלל גדול (שם מ"ח ב') אמרינן רבנן דקיסרין אמרי ההוא דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר.
<h2>דף עה:</h2>
המכה בפטיש. על כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כגון המנפח בכלי זכוכית (שם), והמסתת את האבן (שם), על שם שהאומן שמלאכתו בפטיש מכה בפטיש על הכלי בשעת גמר מלאכה (ע"פ יראים סי' רע"ד דף קמ"ה ב'), להחליקו ולתקנו כן פירוש רבינו יצחק (עי' שבת ע"ה ב' תד"ה והמסתת) ואמר רב יהודה (שם) האי מאן דשקיל אקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש והני מילי הוא דקפיד עלייהו, פירוש אקופי הם בליטות ראשי החוטין הנראים על הבגדים לאחר גמר אריגתן. וגרסינן במכות (ג' ב') אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת, פירוש משום מכה בפטיש (ע"פ יראים שם).
<h2>דף פו.</h2>
ובחול מותר לסוך חטטין מחלב ומאיסור אף על גב דסיכה כשתייה בפרק רבי עקיבא מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק"ט י"ח), וזר אסור לסוך בשמן של תרומה מלא יחללו בפרק בנות כותים (נדה ל"ב א'), קראי אסמכתא בעלמא ומדרבנן אין איסור אלא כי עביד לתענוג אבל משום צערא כגון [ל]חטטין או למכה שרי, דהא בפרק יום הכיפורים (יומא ע"ז ב') שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ובפרק קמא דכריתות (ז' א') אמרינן כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש פירוש משפשף עצמו (סימני סה"ת רל"ח), כתב רבינו ברוך (סימני סה"ת שם) ותינוקות נראה שאסור לסוך גופן מחלב וחזיר שאין זה אלא תענוג אבל יניח לגויה לסוכן ולהאכילן ולהזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קי"ד א') אין אסור אלא דווקא כי סכו להו בידים. אך לפירוש רבינו יעקב (נדה ל"ב א' תד"ה וכשמן) מותר אפילו לסוך ישראל מחלב ומחזיר, שא[ו]מר דדווקא סיכת שמן דאסמכוה רבנן אקרא אסור אבל שאר סיכה לא.
<h2>דף צב:</h2>
אשה נדה ורגילה לתת בחול בגד כעין סינר מלאחוריה סמוך לבשרה שיפול שם [דם] ניד[ו]תה ולא יטנפו שאר בגדיה וקושרתו ברצועות או בחוט של משיחה לפניה אסור ללובשו בשבת כדי להוציאו לבוש בכרמלית דמשוי הוא ולא מלבוש, כדמוכח בפרק קמא דשבת (י"א ב') דכל אצולי מטינוף משוי הוא, ולא דמי לסינר שתיקן עזרא שתהא אשה חוגרת בו בפרק מרובה (ב"ק פ"ב א'), וכן בפרק המצניע אשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין מלפניה ובין [מל]אחריה חייב[ת] משום החפץ ולא משום הסינר אותו הסינר היה דרך מלבוש שהבגד היה בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסיים (סה"ת סי' רי"ז).
<h2>דף צד:</h2>
אף על פי שאסור לטלטל המת אמרינן בשבת בפרק שואל (קנ"א א') שסכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שיצטנן, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו שלא תכנס בהן הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף ואין מאמצין את עיניו בשבת (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ו הל' כ'), מסקינן בפרק כירה (מ"ג ב'), מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מפני הדליקה מכל מקום שמא יבא לכבות מתוך [שאדם בהול] על מתו (ע"פ הל' כ"א שם), אמר רב נחמן בפרק המצניע, מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והן מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור (בכל) [מכל] הדברים אשר יגידו לך (דברים י"ז י"א), ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו ממקומו אבל יוצאין הם (רמב"ם שם הל' כ"ג) וכן פיר(ו)ש גאון דבמת שהסריח מדבר, ועל כל זאת פירש רבינו שמשון שלא התירו אלא על ידי ככר או תינוק.
הגוזז. עיקרו של גוזז הוא שגוזז צמר או שער מעל הבהמה [ו]חיה. ותולדה דאורייתא הוא, דאמר ריש לקיש בפרק כלל גדול (שבת ע"ד ב') התולש כנף חייב משום גוזז מפני שדרך כנף בתלישה, והקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק, ובפרק הלוקח בהמה (בכורות כ"ה א') מסקינן דשוחט בהמה בי"ט עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ובעוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו (ע"פ יראים דף קל"ה ב' ע"ש). ו(ב)תולדה דרבנן, (דתנן) [דתניא] בפרק שואל (שבת קמ"ט א') אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלות, שאינן שוות לשאר שערות (רש"י ד"ה אין). עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע דאמר התם הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומר. ותנן (שם) התולש צפורניו בידו או בשיניו וכן שערו ושפמו וזקנו רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות. תניא (שם) רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור וביד מותר לא אמרן אלא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו ונחלקו רבינו שלמה (שמואל) ורבינו יעקב (יצחק) (שם תד"ה והוא) בפירוש דכלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד החוץ, לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב (רמב"ם שבת פי"א הל' ט'), סתם כתיבה אינה אלא בקלף ובדיו, תולדה דאורייתא דתנן (ק"ד ב') כתב בסם ובסיקרא ו[ב]כל דבר המ[ת]קיים חייב (ע"פ יראים סי' רע"ד ד' קל"ט ב'), תולדה דרבנן דתנן בפרק הבונה (שם) כתב במשקין ובמי פירות וכל דבר שאינו מתקיים פטור, אבל אסור (יראים שם). תניא בפרק המצניע הכוחלת רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמרא (שם) דכוחלת היא תולדה דכותבת. תולדה דרבנן למוחק דתנן בפרק שואל (קמ"ח ב') מונה אדם את א[ו]רחיו ואת פרפרותיו מפיו ולא מן הכתב, מאי טעמא אמר רב ביבי (קמ"ט א') גזירה שמא ימחוק ומסקינן אפילו בכ(ו)תבו בכותל גבוה (ע"פ יראים שם).
<h2>דף צה.</h2>
הצובע. מסקינן בפרק כלל גדול (ע"ה א') לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרינן התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחטה מחדש ויקחו ממנו. וגרסינן בתוספתא (פ"ט הי"ג) מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאדמים וגרסינן בירושלמי (פ"ז ה"ב) מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע. וגרסינן בירושלמי (פ"י ה"ו) הפוקסת חייבת משום צובע[ת], פירוש כמין בצק מדבקת בפניה וכשנוטלתו מאדים. וגרסינן נמי בפרק המצניע אשה לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת, בכל אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה.
המגבן את הגבינה הרי זה תולדת בונה (רמב"ם שבת פ"י הל' י"ג), כדאמר בפרק המצניע (צ"ה א') חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה, ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת (רמב"ם שם).
מסקינן בריש פרק כל הכלים (קכ"ד א') שכל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו מחמה לצל או להצניעו שלא יגנב, ואם מלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחים וכיוצא בו מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו אבל מחמה לצל או שלא יגנב אסור אפילו לרבי שמעון שמיקל במוקצה, [מ]דגרסינן התם (קכ"ד ב') אמר רבי אלעזר מכבדות של תמרה שמכבדין בהן את הבית מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא רבי אל(י)עזר דמותר, הא מלאכתו לאיסור הוא, ומדלא מתרץ אין הכי נמי דסבר לה כרבי שמעון, ש"מ דאפילו לרבי שמעון דבר שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל (ע"פ סה"ת ריש סי' רנ"ד), וגם למדנו [מ]שם שאסור לכבד את הבית אף לר' שמעון אף על פי שמתיר רבי שמעון לרבץ את הבית בסוף פרק המצניע ולא כה"ג (דף י"ט ד' הובא שם בתד"ה והאידנא) שמתירות לכבד את הבית.
תניא (שבת כ"ט ב') רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומסיק עולא בפרק במה מדליקין מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. מסקינן בפרק המצניע האידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה לרבץ את הבית, אבל לכבד אסור כדאמר בפרק כל הכלים (שם קכ"ד ב') רבי אליעזר אומר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ומדקדק אי מחמה לצל אמאי, ואם היה מותר לכבד את הבית מה (היה) [הוא] שואל אמאי הא רבי שמעון מתיר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל אלא ודאי שמע מינה שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. וכן אמרו חכמים בפרק המוציא (שם פ"א ב') שאסור לפנות בשדה ניר בשבת [גזירה] שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע והולך לפי תומו (רמב"ם שבת פכ"א סה"ל ב') כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (שם קכ"א ב'). ונשים המשחקות באגוזים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות (ע"פ רמב"ם שם הל' ג') כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (ק"ד א') ואף על פי כן אין למנוע להם כי שמא לא יניחו בשביל כך והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין (שם תד"ה הכי ע"ש). ופי' רבינו יצחק (שבת קמ"א א' תד"ה דילמא ע"ש) בכל אלה שמא ישוה גומות במתכוין שישכחו שבת מחמת טירדתם שהרי דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה.
<h2>דף צו:</h2>
והמוציא מרשות לרשות, מדקדק התלמוד (ב' ב') מלשון זה שאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד קר[ו]י הוצאה, וטעמא מאי דכל עקירת חפץ ממקומו תנא קר(ו)י ליה הוצאה, מיהו אמרינן בפרק הזורק דהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים אב הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד תולדה. דייקא בהזורק (שם) הוצאה היכא כתיבה פירוש (תד"ה הוצאה) אף על גב דבמשכן הויא, מתוך שאינה נראית מלאכה לא גמרינן ממשכן ואי לא דכתיבה לא מחשבינן ליה מלאכה (ע"פ יראים סי' רע"ד דף קמ"ו א'), ובירושלמי (פ"א ה"א) אומר בזה הלשון, מניין שהוצאה קרויה מלאכה ומייתי לה קרא (שמות ל"ו ו') ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא, שנמנעו העם להוציא הנדבה מבתיהן [ו]ליתן לגזברים. ומשה והגזברים היו עומדים במחנה לויה שהוא רשות הרבים, וקאמרי להו אל תפיקו ותיתו מרשות היחיד לרשות הרבים, ומנלן דבשבת קאי, גמרינן העברה העברה מיום הכיפורים מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור (צ"ו ב'). וגרסינן בירושלמי (שם) אמר רבי חייא בשם רבי אילא אפילו הכנסה את שמעת מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתי[ה]ם וליתן לגיזברים כך נמנעו הגיזברים מלקבל מידם ולהכניס ללישכה. (וכשאתה) [וכשאחד] עושה כל העקירה וההנחה היא איסורא דאורייתא, זה עוקר וזה מניח שניהן פטורין אבל אסורים (שבת ג' א').
<h2>דף ק.</h2>
הזורק למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים ולמעלה מעשרה באויר כרמלית (שם ז' א') בדבר שאינו מסויים כגון פני הכותל הם מקום פטור, אבל אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע (שם). מסקינן בפרק הזורק (צ"ו ב'), שהמעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים הרי זה כמוציא מרשות לרשות וחייב (רמב"ם שבת פי"ב הל' ח'). הזורק מרשות לרשות או המושיט מרשות לרשות הרי זה תולדת המוציא וחייב, וכן הזורק או המושיט מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים הרי זה תולדת המוציא וחייב (רמב"ם שם ה"י).
ת"ר (ו' א') ד' רשויות לשבת, רשות הרבים ורשות היחיד כרמלית ומקום פטור, איזהו רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה וכל שכן היקף מחיצה גבוה עשרה טפחים שמקיף ארבעה טפחים (סה"ת סי' רי"ד), וכן תל המתלקט גבוה עשרה טפחים ומתוך ארבע אמות הרי הוא רשות היחיד כדאיתא בפרק הזורק. איזהו רשות הרבים, סרטיא, הוא דרך כבושה, ופלטיא גדולה, הוא מקום השוק שמתקבצים בו, ומבואות (המפולשות) [המפולשין], ורחבים שש עשרה אמה (צ"ט א') אין מוציאין ואין מכניסין מרשות זו לרשות זו ואם הכניס והוציא בשוגג חייב חטאת במזיד ענש כרת ונסקל בהתראה (ע"פ סה"ת שם). אבל ים ובקעה, כגון שדות דלא דרסי בה רבים, והכרמלית רחבה ארבעה ובמקום שרבים רגילין אלא אינה רחבה ששה עשר אמה או אין שולטין [בה] ששים ריבוא דומיא דדגלי מדבר (עירובין נ"ט א' רש"י ד"ה עיר, ע"ש), וכן עמוד רחב ארבעה וגבוה שלשה או יותר אבל אין גבוה ט' דאם גבוה (תשיעי) [תשעה] מכתפי עלה רבים ומקרי ר"ה (שבת ח' א'), כל אלה קרויין כרמלית ואין להם לא דין רשות הרבים ולא דין רה"י, ולשון כרמלית מפרש בירושלמי (שבת פ"א ה"א) כר ומלא לא נגמר היטב כך כרמלית אין (לא) [לו] דין רשות זה ולא רשות זה, ואין מוציאין ואין מכניסין ממנו לרשות הרבים ולא לרה"י ואם הוציאו והכניסו פטור אבל אסור, אמר רבי יוחנן (שבת ז' א') אין כרמלית פחותה מארבעה רחב (סה"ת שם). אבל מקום פטור הוי מקום ברשות הרבים שאין לו רחב ד' וגבוה שלשה ומותר [גמור] לטלטל ממנו לרשות היחיד או לרשות הרבים. ואם המקום שאינו רחב ארבעה וגבוה ג' עומד בין רה"י לרשות הרבים על זה אמר רבי יוחנן (שבת ח' ב') מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות הרבים (או) [ו]לבני רשות היחיד לכתף עליו, פירוש לתת משוי או חבילה על אותו מקום, ובלבד שלא יחליפו, פירוש שבני רשות הרבים לא יקחו אליהם חפץ שבני רשות היחיד נתנו שם, שיש לגזור פן יביאו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד דרך אותו מקום פטור בלא שום הנחה שם באמצע ואם כן יהא חייב, דתנו רבנן (שבת ה' ב') המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו [חייב] שהוא כרמלית ומן התורה הוא מקום פטור (חייב) (סה"ת שם).
<h2>דף קב:</h2>
הבונה. תנן הבונה כל שהוא חייב והקודח כל שהוא חייב. ולמעלה במלאכת חורש [הו' בשבת ע"ג ב'] הבאתי, שהמשווה פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא חריץ הרי זה בונה וחייב (ע"פ רמב"ם שבת פ"י הל' י"ב). (ודרשינן) [וגרסינן] התם עייל שופתא בקופינא דמרא פירוש (ר"ח שם ע"ש) שהכניס עץ להיות בית יד של קורדום בנקב הקורדום או בנקב המרא הרי זה תולדת בונה וכן כל כיוצא בזה, וכן התוקע עץ בעץ (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ג ע"ש), כדאמרינן (מ"ז א') מטה של טרסיים לא יתקע ואם תקע חייב חטאת שיש בניין בכלים. ודווקא במקום שצריך גבורה ואומנות יש בניין וסתירה בכלים אבל לא במקום שאין צריך גבורה ואומנות (ק"ב ב' תד"ה האי), דהא תניא בריש פרק כל הכלים (קכ"ב ב') דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע, וכן מוכיח גבי החזרת תריסין (ביצה י' א') ומנורה של חליות שמתיר במסכת ביצה (כ"ב א'). ובסוף כירה (מ"ז ב') אמרינן שהיו עושים האמוראים מעשה כרבי שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר.
<h2>דף קג.</h2>
דיני סחיטה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת פרק אלו קשרים (שבת קי"ג ב') וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון (תוספתא שבת פ"י הי"ג ע"ש) שהיא אב מלאכה, ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון [שהיה הולך] להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב'), ואמר [נמי] בפרק יום טוב (ביצה י"ח א') דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (שבת קי"א א' תד"ה האי), ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת [נ"א מקנחה] בסמרטוט (ע"פ סימני סה"ת סי' רמ"ד ע"ש). והורה רבינו יעקב (שם בתו' ע"ש) לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהן ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו [חכמים] בכמה מקומות כאשר בארנו. ורבינו שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך. והמסקנא כך היא (ה)[ש]בגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') ובפרק נוטל (שבת קמ"ב ב' ברש"י ד"ה נותן) מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי [תולדה ד]ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפי' לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (סימני סה"ת שם) (ואין) [ואינו] אלא דרך ליכלוך. במה דברים אמורים במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן, ובלבד שלא יסחוט הבגד, שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה, וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בפרק תולין (שבת קל"ט ב'), אבל סתימת כד וחבית שהיה למעלה והסתימה היה מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרינן התם פרק תולין (קמ"א א') לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא, פירוש מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך (ערכי סבר ופסק) מותר למשוך בברזא (סימני סה"ת שם), ומביא ראייה מדאמרינן בפרק הבונה גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חבירו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשבת, וכן מוכח בפרק כל כתבי הקדש (שם קי"ז א') גבי מפשיטין את הפסח ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור, ומסוכרייא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא (שבת קי"א א'), פירוש סתימת נקב החבית, זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד. ורבינו יצחק בר' שמואל מפרש (כתובות ו' א' תד"ה האי) דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף ע"פ שהמשקה הולך לאיבוד, כדאמ' בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') ספוג אם אין לו [עור] בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד, ומההיא דהבונה (שבת ק"ג א') אין ראייה נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, ובפרק כל כתבי עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב, ובפרק לולב הגזול מצוה שאני, ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפילו היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קה.</h2>
הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. שכן יריעה שנפל בה דרנה, פירוש תולע, קורעים אותה ותופרים אותה (ע"ה א'). אבל קורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל (רמב"ם שבת פ"י הל' י'). ואמרינן בפרק האורג (שם ק"ה ב'), הקורע בחמתו או על מתו הואיל וחמתו שוככת בדבר זה הוי כמתקן וחייב (ע"פ רמב"ם שם), לר' יהודה (רש"י שם ד"ה הא, ע"ש) שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אבל ר"י פוסק לפני' (בסמוך במלאכת צד [הו' בשבת ק"ז א']) כר' שמעון.
<h2>דף קו:</h2>
הצד, מוכחת ההלכה שעיקר חיוב צידה הוא בדבר שדרך מינו לצוד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחרי הנצוד עד שיכנסו למקום צר שיכול ליטלו בשחייה אחת (עי' רמב"ם שבת פ"י הל' י"ט—כ'). הצד את הישן ואת הסומא חייב (רמב"ם שם הל' כ"א). הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטור (שם הל' כ"ד), הצד חיה או עוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור (שם). [בפרק שמונה שרצים] (שם ק"ז ב') הצד פרעוש ר' יהושע פוטר הואיל ואין במינו ניצוד, ואע"פ שר' אליעזר מחייב הלכה כר' יהושע. וכל אלה שהוא פטור מ"מ אסור מדרבנן. ואסור לצוד פרעוש בשעת שקופצת מכאן ולכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן במקום צערא לא גזרו (תו' שם ד"ה הצד, ע"ש).
<h2>דף קז.</h2>
גרסינן בפרק האורג אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר. חד[א] הא דתנן [התם] (ק"ו ב') צבי שנכנס לבית וישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור, וזה הפטור פירוש פטור ומותר כדמסיים בסיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ואידך דתנן במסכת עדיות (פ"ב מ"ה) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור, ומנלן דפטור ומותר דתנן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ב ב') שמטלטלין מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ופריך (סנהדרין פ"ד ב') וניחוש דילמא חביל ביה ומקלקל בחבורה חייב ומתרץ דאפילו חביל ביה הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטר עליה רבי שמעון ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור, ואפילו לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה קסבר מקלקל בחבורה פטור ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור. מכאן מביא רבינו יצחק (כתובות ו' א' תד"ה האי מסוכרייתא) ראייה דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, שהרי (במתכוין) [כשמתכוין] להוציא לחה היה אסור מדרבנן אי לאו משום [דקסבר] דבמקום צערא לא גזרו אף על פי שלעניין הפה הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה דאי ניחא בפה כי לא מכוין נמי חייב. ואידך דתנן (עדיות שם) הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן בפרק כל כתבי הקודש (שבת קכ"א א') כופין קערה של חרש על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואת קטן ועל עקרב שלא תשוך. בריש שמנה שרצים (שבת ק"ז ב') מוכיח דהנך דפטורין ומותרין היינו אליבא דרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ושמואל אליביה מיירי, אבל שמואל גופיה סבירא ליה בזבחים פרק כל התדיר (צ"ב א') כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה, ופוסק רבינו יצחק דכרבי שמעון קיימא לן דהא רבא דהוה בתראה סבירא ליה בפרק נוטל (שבת קמ"א ב') כוותיה (שבת ג' א' תד"ה הצד בשם ר"ת). תנן (שבת ק"ז א') שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב, פירוש אף על פי שלא יצא מהן דם אלא נצרר דסופו לצאת, ושאר שקצים, שאין להם עור, החובל בהן פטור, פירוש עד שיצא מהם דם דודאי אין סופו לצאת דכיון שאין להם עור מי מעכבו (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ח ב') והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור, וברישא לא הוצרך לפרש לצורך שמאחר שיש להם עור סתם צידתן לצורך (תד"ה הצדן).
תנן (קכ"ב ב') מחט נקובה של יד מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ, אף ע"ג דחביל ומוציא דם, משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור (סנהדרין פ"ד ב') אבל אסור מדרבנן לרבי שמעון ובמקום צער פטור ומותר כדאיתא שילהי פרק האורג (שבת ק"ז א' ובתד"ה וממאי). אמנם אסור לצאת בה לרשות הרבים לסגור חלוקו סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה, אבל במחט שאינה נקובה מותר לצאת בעניין הזה בשיש לה ראש מצד אחד כעין אישפיגלא בלעז [ו]הוא נקרא תכשיט. מחט נקובה שניטל חור שלה או עוקצה אמרינן התם (שבת קכ"ג א') שהיא כאבן ואסור לטלטלה (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
<h2>דף קז:</h2>
השוחט. פיר(ו)ש שמואל (ע"ה א') שוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה שהיתה באלים ותחשים במשכן, ואמרו בירושלמי פרק כלל גדול (פ"ז ה"ב דף נ"א א') שעל כל הוצאת דם חייב משום נטילת נשמה. החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט, לפיכך אמר שמואל בפרק ח' שרצים אם העלה דג מספל מלא מים והניחו עד שמת חייב משום חונק, ולא עד שימות אלא מסקינן דכיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שמעתה אין יכול לחיות (ע"פ רמב"ם שבת פי"א הל' א'), ובירושלמי דכלל גדול (שם מ"ח ב') אמרינן רבנן דקיסרין אמרי ההוא דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר.
<h2>דף קח:</h2>
וגרסינן בפרק שמונה שרצים אין עושין מי מלח מרובין לתת (ב)[ל]תוך הכבשים אבל עושים מי מלח מועטים ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל, ואע"פ שר' יוסי חולק ואוסר, מסקינן בפ"ק דעירובין (י"ד ב') דאין הלכה כר' יוסי בהילמי, הוא מה שאמרנו, הילכך מותר לעשות מי מלח מועטין לערב מים ומלח יחד ולשפוך על נתחי עוף צלוי, ואפילו ר' יוסי שרי התם (שבת ק"ח ב') כשנותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח, הלכך אפי' לר' יוסי אם מפזר מלח על נתחי העוף ואח"כ נותן עליהן מים או יין ומנענע יחד מותר (ו)[ד]שמנונית העוף ולחלוחיתו ממתק כח המלח. ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לערב חומץ ומלח או יין ומלח בשבת כדי לעשות בו טיבול ראשון כרבנן (ק"ח ב') דשרו מי מלח מועטין, אבל בחרוסת אומר רבינו יעקב ורבינו יצחק (פסחים קי"ד א' תד"ה מטבל) שאינו נזכר במשנה עד טיבול שני ושם הוא עיקר עם המרור כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ד א') וקודם המצוה אין למלאות כריסו ממנו (ע"פ סה"ת סי' רמ"א—רמ"ב).
המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב (רמב"ם שבת פי"א הל' ה'). (והמעבד) [וכן המעבד] מן העור כדי לעשות קמיע חייב אחד המולח ואחד המעבד שהמליחה מן העיבוד היא (ע"פ רמב"ם שם ע"ש), והכי נמי אמרינן בפרק כלל גדול (ע"ה ב') המולחו והמעבדו, היינו מולח היינו מעבד (והכל) [והלא הכל] אחד הוא ומשני אפיק חדא מנייהו ועייל שרטוט, פירוש כשרוצה לחתוך העור משרטט תחילה כדי שיכוין חיתוכו (ע"פ רש"י שם ד"ה ועייל). ומסיק רבא (שם) דאין עיבוד באוכלין. ומ"מ מצינו איסור מליחת אוכלין מדרבנן [כדי] שלא לעשות כמעשה חול כדאמר בפרק ח' שרצים דביצה לאביי מותר[ת] למלוח, אבל צנון אסור למלוח כדי לשהות בתוך המלח יתר מחתיכה אחת אבל לטבל פעם אחת במלח שרי כרב נחמן (ע"פ לשון סימני סה"ת סי' רמ"ב וע"ש). וכתב רבינו שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים שנתבשלו [עם קליפתן] הרבה יחד (עם קליפתן).
גרסינן בפרק קמא דשבת (י"ח א') תנו רבנן מניחין קילור בעין ואספלנית ע"ג מכה [מ]ע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת כולה אבל לא בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין בשבת, ואם נפל תנן בפרק המוצ(י)א תפילין (עירובין ק"ב ב') מחזירין רטיה במקדש בשבת אבל לא במדינה, ודווקא אם נפלה בארץ אבל אם נפלה על הכלי מחזירין אותה כדאיתא התם (ע"פ סה"ת סי' ר"כ). גרסינן בירושלמי דפרק במה אשה (שבת פ"ו ה"ב) אמר רבי יוסי [ב"ר בון] מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינו אלא כמשמרה, ונותנין עלה על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה אמר ר' תנחום חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה. והא דשרי בפרק שמנה שרצים קלורים אפילו בשבת היינו לתת על גב העין ומסקינן התם שלעצום עיניו ולפתוח כדי שיכנס הקילור שעל גב העין בעין אסור והכא מיירי בתוך העין ממש הלכך מערב שבת דווקא מותר ולא בשבת (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קט.</h2>
גרסינן בפרק שמנה שרצים אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש אבל לא בחומץ מפני שנראה יותר רפואה וכל מעשה רפואה אסרו בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין. אמנם אם נגף בגב היד או בגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת (ע"פ סה"ת סי' רמ"ב). אין רוחצין במים שמשלשלין ולא במי משרה הבאושין ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול (רמב"ם שבת פכ"א הל' כ"ט ע"ש), שהוא ים אינגלטיר"א כמו שכתוב בספר יוסיפון (ע"פ סה"ת סי' רמ"ב), מפני שכל אלו צער הם וכתיב (ישעי' נ"ח י"ג) וקראת לשבת עונג, לפיכך אם לא נשתהא בהן אלא עלה מיד אף על פי שיש לו חטטין בראשו מותר (רמב"ם שם).
<h2>דף קט:</h2>
לא יאכל אדם דברים שאינם מאכל בריאין ולא דברים המשלשלין כגון לענה וכיוצא בהן וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן כגון שבשלו בו עשבים וסמנין, אבל אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאין לשתותן ולאוכלן כמו הירקות הקרות החורף והכוסבר והלוג לוגות, והחמות כגון החורף בלשון ערבי ונקרא קרשון או לנייש אף על פי שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות בהן מותר הואיל והן מאכל בריאין (ע"פ רמב"ם שבת פכ"א הל' כ"א—כ"ב ע"ש), וכן השמנים שדרך הבריאים לסוך בהן מותר לסוך בהן בשבת אף על פי שנתכוון לרפואה ושאין הבריאין סכין בהן אסורין. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן (שם הל' כ"ג), ואפילו שמן וורד מותר במקום שמצוי שמן ורד (שבת קי"א ב') והבריאין סכין אותו (רמב"ם שם ע"ש), וכן פוסק רב לשם (שבת קי"א ב'). תניא בתוספתא (שבת פרק י"ג ה"ז), אין לועסין המצטכי ואין שפין את השינים בסם בשבת בזמן שמתכוין לרפואה, ואם נתכוון לריח הפה מותר (שם הל' כ"ד) פירוש מצטכי הוא לשון ערבי והוא סם הנקרא משטי"ק בלשון הגוים.
<h2>דף קיא.</h2>
החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו, שאף ע"פ שכשאין לו חולי בשיניו החומץ מקלקל את השינים שנאמר (משלי י' כ') כחומץ לשינים מכל מקום כשיש לו חולי בשינים מרפאו, ומסקינן לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט אבל מגמע הוא ובולע (ע"פ סה"ת סי' רמ"ב).
<h2>דף קיב.</h2>
והקושר, והמתיר. אומר שם (ע"ד ב') שכן ציידי חלזון קושרין הרשת ומתירין. גרסינן בפרק אלו קשרין (קי"ב א') גבי היתר רצועות מנעל הא דתניא חייב חטאת בדאושכפי, פירוש הרצען שתוחב ראש הרצועה במנעל דרך הנקב וקושרה בפנים שלא תצא, והא דתניא [אידך] פטור אבל אסור בדרבנן פירוש תלמיד חכם, שהרצועה שכורך סביב רגלו אינה כרוכה בחוזק ואינה מהודקת יפה ושומט ולפעמים נועלו עם הרצועות הכרוכות סביב מנעלו בלא התרת קשר, והא דתניא אידך מותר לכתחילה בדבני מחוזאי פירוש שקושרין הרצועות סביב מנעלו ורגלו בדוחק וצריך להתירו בכל ערבית כך פירש רבינו שלמה (שם ד"ה בדאושכפי, וד"ה בדרבנן וד"ה בדבני), ור"י מפרש שמנעל של תלמידי חכמים כורכין אותן בדוחק וקושרין ואין חולצין מנעליהן מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים מעט במלבושיהם הלכך פטור אבל אסור, ולפי זה אסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות בתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה, וטוב לעשות בראש האבנט כמו שעושין לחגורות כעין בוקל"א בלעז או של ברזל או של שאר מתכת (סה"ת סי' רמ"ג). ומוכיח בפרק אלו קשרים (קי"א ב'), שכל קשר שחייבין על קישורן כך חייבין על היתרו וכל קשר שפטור אבל אסור כך היתרו [פטור אבל אסור] וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו (ע"פ רמב"ם שבת פ"י הל' ז'). גרסינן בירושלמי דאלו קשרין (פט"ו ה"ב), נשמטו רצועות המנעל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'). חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו (קי"ג א') כרבנן, דסתמא דתלמודא פריך בפרק המוצ(י)א תפילין (עירובין צ"ז א') גבי תפילין שאין מקושרות ולענביה מיענב (תו' שם ד"ה אביי).
<h2>דף קיג.</h2>
תניא בפרק במה טומנין (שבת נ' א'), אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנים עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת אבל חופפין אותה בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר (רמב"ם שבת פכ"ג הל' ז'). תנו רבנן בפרק כל כתבי (שבת קי"ח א'), אסור להדיח קערות ואילפסים וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתוניות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתייה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן במוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת (רמב"ם שם) כדאיתא בפרק אלו קשרים (שבת קי"ג א'). אסור להטביל כלים בשבת כדאיתא בפרק יום טוב דמסכת ביצה (י"ח א') מפני שהוא כמתקן כלי, אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמ[י]קר (רמב"ם שם הל' ח' ע"ש). ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן (רמב"ם שם הל' ט').
אמרינן בפרק אלו קשרים, אין מקפלין את הכלים בשבת כדרך שעושין בחול בבגדיו כשכבסו אותן, ואם לא היו לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו ולפושטו ולהתכסות בו כדי להתנאות בו בשבת, והוא שיהיה בגד לבן וחדש שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד, וכשיקפל לא יקפל אלא איש אחד אבל לקפל שנים אסור (רמב"ם שבת פכ"ב הל' כ"ב ע"ש).
<h2>דף קיג:</h2>
דיני סחיטה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת פרק אלו קשרים (שבת קי"ג ב') וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון (תוספתא שבת פ"י הי"ג ע"ש) שהיא אב מלאכה, ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון [שהיה הולך] להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב'), ואמר [נמי] בפרק יום טוב (ביצה י"ח א') דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (שבת קי"א א' תד"ה האי), ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת [נ"א מקנחה] בסמרטוט (ע"פ סימני סה"ת סי' רמ"ד ע"ש). והורה רבינו יעקב (שם בתו' ע"ש) לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהן ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו [חכמים] בכמה מקומות כאשר בארנו. ורבינו שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך. והמסקנא כך היא (ה)[ש]בגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') ובפרק נוטל (שבת קמ"ב ב' ברש"י ד"ה נותן) מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי [תולדה ד]ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפי' לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (סימני סה"ת שם) (ואין) [ואינו] אלא דרך ליכלוך. במה דברים אמורים במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן, ובלבד שלא יסחוט הבגד, שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה, וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בפרק תולין (שבת קל"ט ב'), אבל סתימת כד וחבית שהיה למעלה והסתימה היה מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרינן התם פרק תולין (קמ"א א') לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא, פירוש מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך (ערכי סבר ופסק) מותר למשוך בברזא (סימני סה"ת שם), ומביא ראייה מדאמרינן בפרק הבונה (שבת ק"ג א') גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חבירו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשבת, וכן מוכח בפרק כל כתבי הקדש (שם קי"ז א') גבי מפשיטין את הפסח ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור, ומסוכרייא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא (שבת קי"א א'), פירוש סתימת נקב החבית, זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד. ורבינו יצחק בר' שמואל מפרש (כתובות ו' א' תד"ה האי) דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף ע"פ שהמשקה הולך לאיבוד, כדאמ' בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') ספוג אם אין לו [עור] בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד, ומההיא דהבונה (שבת ק"ג א') אין ראייה נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, ובפרק כל כתבי עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב, ובפרק לולב הגזול מצוה שאני, ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפילו היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קטו.</h2>
אומר רבינו יעקב (תד"ה כל) שמה שאמרנו למעלה שלא התירו רק הכלי[ם] הצריכין לו ודווקא מזון שלש סעודות, זהו דווקא כשהדליקה באותה בית דמתוך שבהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי, אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להציל כל מה שיחפוץ בחצר חבירו [דווקא] המעורבת (ע"פ סה"ת סי' רמ"ה). עוד אומר הרב רבי ברוך (שם) דווקא לחצר ולמבוי שסמוכין לרשות הרבים וגם אינן מקורין שאין גג עליהם ומיחלף לרשות הרבים, לדידהו דהוו להו רשות הרבים דאורייתא רחבים שש עשרה אמה ומפולשים משער לשער ומצוים בו ששים ריבוא, אבל בבית חבירו שיש לו גג ויש לו שם עירוב יכול להציל כל מה שירצה, ועוד שאין לנו רשות הרבים גמורה וליכא למיגזר לאיסורא דאורייתא.
מצילין כל כתבי הקדש שיש בחצר לחצר אחרת שבאותה מבוי ואף על פי שלא עירבו ובלבד שיהא [ל]מבוי שלש מחיצות ולחי אחד (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ג הל' כ"ו ע"ש). הברכות, הם התפילה, והקמיעים אף על פי שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותן מפני הדליקה (רמב"ם שם הל' כ"ז), פיר(ו)ש רבינו יצחק (עי' שבת קט"ו א' תד"ה אליבא) דווקא בימי התנאים והאמוראים שלא נתנו ליכתב לא התלמוד ולא תפילות משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן אבל עכשיו שרבתה השכחה אנו מתירין לכתוב את הכל משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך ושפיר מצילין הכל מפני הדליקה הן תלמוד הן תפ[י]לות (ע"פ סה"ת סי' רמ"ה).
<h2>דף קטז:</h2>
מצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות (קט"ז ב'), ומכאן יש להוכיח שאם היו תפילין בתוך ארנקי של מעות מערב שבת והייתה דליקה בשבת שיציל המעות אגב תפילין למקום הראוי להציל תפילין למבוי שאינו מפולש. ואין די להציל ארנקי של מעות שהן מוקצה כמו אבנים אגב טבע(ו)ת שיש בארנקי דשמא הטבעת בטל אגב המעות ששוים יותר, ולא דמי לנוטל בנו ואבן בידו כלכלה ואבן בתוכה (קמ"א ב'), מיהו בירושלמי (פט"ז ה"ב) יש, דסקיא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדליקה, ומיהו בשילהי פרק נוטל (קמ"ב ב') אמרינן לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד (ע"פ סה"ת סי' רמ"ה). ושמא בדליקה מודה תלמוד שלנו לדברי הירושלמי (סה"ת בפסק שם).
<h2>דף קיז:</h2>
מסקינן בפרק כל כתבי, שאם נפלה דליקה בשבת בחצר שאינו מציל כל מה שבאותו חצר לחצר אחרת שבאותו מבוי אף על פי שעירבו גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל מפני שהאדם בהול על ממונו, לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שהוא צריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי, ואם לא עירבו אפילו מזונו וכליו אינו מציל (רמב"ם שבת פכ"ג הל' כ'), ומה הוא מציל למזונו אם נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלשה סעודות, הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה, נפלה בשחרית מצילין מזון שתי סעודות נפלה במנחה מזון סעודה אחת (שם הל' כ"א). ומפרש רב הונא (ק"כ א'), בד"א בבא לקפל, פירוש שבא לקבץ ממקומות הרבה (ע"פ סה"ת סי' רמ"ה) [ב]כלים הרבה, או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו פעם שנייה הוא שאינו מציל אלא מה שהוא צריך לו, אבל אם הציל כלי אחד בהוצאה אחת אף על פי שיש לו כמה סעודות מותר (רמב"ם שם הל' כ"ב ע"ש). והיינו דתנן (שם) מצילין סל מלא ככרות אף על פי שיש בו מאה ככרות ומיירי בעניין זה, והוא הדין אם פירש טליתו וקיבץ בה כל מה שיכול והוציאה מליאה בבת אחת מותר (ע"פ רמב"ם שם הל' כ"ג). ואומר לאחרים באו והצילו לכם כל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול והרי הוא של מציל, אם לא רוצה המציל לקחתו ונותנו לבעליו מותר לו ליקח הימנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאה אלא במקום מעורב (שם הל' כ"ד), ומה שהוא מציל ללבושו לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול להתעטף, ומוציא (רמב"ם שם הל' כ"ה) לחצר שאינה מעורבת כך פוסק רבינו ברוך (סימני סה"ת סי' רמ"ה) אבל רבי משה כתב דדווקא במעורבת, ופושט וחוזר ולובש ומוצ[י]א (שבת שם), ואומר לאחרים באו והצילו לכם וכל אחד לובש ומתעטף ומוציא והרי הן שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הן זוכין (רמב"ם שם).
בפרק קמא דשבת (ד' א') מסקינן שאם שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה (רמב"ם שבת פ"ט הל' ה') גמורה. שרדיית הפת אף על פי שהיא אינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות, כדתניא בפרק כל כתבי הקדש (שבת קי"ז ב'), המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם, ואף על פי שאינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות (רמב"ם שבת פכ"ב הל' א').
<h2>דף קיח.</h2>
תניא בפרק במה טומנין (שבת נ' א'), אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנים עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת אבל חופפין אותה בחול ובנתר, וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר (רמב"ם שבת פכ"ג הל' ז'). תנו רבנן בפרק כל כתבי (שבת קי"ח א'), אסור להדיח קערות ואילפסים וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתוניות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתייה, ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליהן במוצאי שבת אבל מציעין מלילי שבת לשבת (רמב"ם שם) כדאיתא בפרק אלו קשרים (שבת קי"ג א'). אסור להטביל כלים בשבת כדאיתא בפרק יום טוב דמסכת ביצה (י"ח א') מפני שהוא כמתקן כלי, אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמ[י]קר (רמב"ם שם הל' ח' ע"ש). ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן (רמב"ם שם הל' ט').
<h2>דף קכ.</h2>
גרסינן בפרק כל כתבי ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור גדי על שידה תיבה ומגדל שאחז בה האור, וכן עושין מחיצה בכלים אפילו מלאים מים ואפילו חדשים הראוים להתבקע ועל ידי כן תכבה הדליקה דגרם כיבוי מותר כדאיתא בגמרא, אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור נותנים בה מים מצד אחד אם כבתה כבתה וקאמר (ק"כ ב') דסבר כר' שמעון בן ננס דשרי גרם כיבוי (סה"ת סי' רמ"ה). תנו רבנן (שם) נר שעל גבי טבלא, כגון קרושו"ל בלעז שפתילה דולקת בו מערב שבת, מנער הטבלא ונופלת ואם כבתה כבתה, ומוקי לה בשכח דלא נעשה בסיס לדבר האסור (סה"ת סי' רמ"ו). מיהו אמרינן עלה בירושלמי בפרק כירה (פ"ג ה"ז) אמר ר' יוחנן קרוב זה לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה, פירוש אם ימשך השמן לפניו או אחריו, אמר שמואל בן ר' אבא קומי ר' אסא בכבתה א"ל תנוח רוחך, ולא גרסינן בירושלמי ואם כבתה כבתה (ע"פ יראים סי' רע"ד דף קמ"ג א'). תנא (ק"כ ב') נר שאחורי הדלת, פירוש נר שנקבע בגוף הדלת כמו שרגילין להניח נרות חנוכה בדלת, פותח ונועל כדרכו, לייט עלה רב על מי שעושה כן דהוי פסיק רישיה דוודאי יכבהו (סה"ת סי' רמ"ו) ודווקא כשפותח ונועל כדרכו, אבל בנחת בנחת ונזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל מותר. וכן כתב רבינו משה בן ר' מיימון (שבת פ"ה הל' י"ז), אמר שמואל (ק"כ ב') פותח אדם דלת כנגד [ה]מדורה, ולייט עלה אביי דגזר רוח מצויה שאינו מבעיר אטו רוח שאינה מצוייה שמבעיר (סה"ת שם). תניא בירושלמי דפרק כירה (פ"ג ה"ז) נר המונח כנגד הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר, רב ושמואל פתרין לה בששכח ומקללין למאן דעביד כן יכרת ה' לאיש אשר יעשינה (מלאכי ב' י"ב), (עי' יראים סי' רע"ד דף קמ"ד א').
<h2>דף קכא.</h2>
מסקינן הלכה בפרק כל כתבי שנכרי שבא לכבות הדליקה אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליהן (עליך), ובפרק כל כתבי ובפרק חרש (יבמות קי"ד א') מפרש דווקא קטן העושה לדעת אביו אבל כשאינו עושה לדעת אביו קיימא לן קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו. אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד, ובפרק המדיר (כתובות ע' ב') קאמר למעוטי שאר איסור[י] שבת, לאפוקי מהלכות גדולות (דף י"ט ב') שפירשו שאין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת (סה"ת סי' רמ"ו).
גרסינן בפרק האורג (שבת ק"ז א') אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר. חד[א] הא דתנן [התם] (ק"ו ב') צבי שנכנס לבית וישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור, וזה הפטור פירוש פטור ומותר כדמסיים בסיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ואידך דתנן במסכת עדיות (פ"ב מ"ה) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור, ומנלן דפטור ומותר דתנן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ב ב') שמטלטלין מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ופריך (סנהדרין פ"ד ב') וניחוש דילמא חביל ביה ומקלקל בחבורה חייב ומתרץ דאפילו חביל ביה הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטר עליה רבי שמעון ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור, ואפילו לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה קסבר מקלקל בחבורה פטור ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור. מכאן מביא רבינו יצחק (כתובות ו' א' תד"ה האי מסוכרייתא) ראייה דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, שהרי (במתכוין) [כשמתכוין] להוציא לחה היה אסור מדרבנן אי לאו משום [דקסבר] דבמקום צערא לא גזרו אף על פי שלעניין הפה הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה דאי ניחא בפה כי לא מכוין נמי חייב. ואידך דתנן (עדיות שם) הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן בפרק כל כתבי הקודש (שבת קכ"א א') כופין קערה של חרש על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואת קטן ועל עקרב שלא תשוך. בריש שמנה שרצים (שבת ק"ז ב') מוכיח דהנך דפטורין ומותרין היינו אליבא דרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ושמואל אליביה מיירי, אבל שמואל גופיה סבירא ליה בזבחים פרק כל התדיר (צ"ב א') כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה, ופוסק רבינו יצחק דכרבי שמעון קיימא לן דהא רבא דהוה בתראה סבירא ליה בפרק נוטל (שבת קמ"א ב') כוותיה (שבת ג' א' תד"ה הצד בשם ר"ת). תנן (שבת ק"ז א') שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב, פירוש אף על פי שלא יצא מהן דם אלא נצרר דסופו לצאת, ושאר שקצים, שאין להם עור, החובל בהן פטור, פירוש עד שיצא מהם דם דודאי אין סופו לצאת דכיון שאין להם עור מי מעכבו (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ח ב') והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור, וברישא לא הוצרך לפרש לצורך שמאחר שיש להם עור סתם צידתן לצורך (תד"ה הצדן).
<h2>דף קכא:</h2>
מוכיח בפרק כל כתבי (קכ"א ב'), שכל דבר מטונף כגון צואה ורעי וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזהו הנקרא גרף של רעי. ואם היו בחצר אחרת כופין עליה כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן (רמב"ם שבת פכ"ו הל' י"ג). ואמרינן בפרק כירה (מ"ז א'), שמטלטלין כנונא מפני (ע)[א]פרו אף על פי שיש עליה שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי (לשון רמב"ם שם) לאביי, ולרבא כעפר המוכן. ואמרינן בסוף פרק נוטל (קמ"ג א') שאין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשאו מוציאין אותו (רמב"ם שם).
רמשים שהן פרים ורבים מזכר ונקבה כגון הפרעושים חייב ההורג אותם כהורג בהמה וחיה (ע"פ רמב"ם שבת פי"א הל' ב' ע"ש ובמ"מ) אבל כינה ששורצת מבשר האדם מן הזיעה ונקראת פידוק"ייו מתירין בית הלל להורגה (ע"פ רמב"ם שם הל' ג') ורבא נמי מקטע להו בפ"ק דשבת (י"ב א'). מסקינן בפרק כל כתבי, חיה ורמש שהם נושכין וממיתין ודאי כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה שבכל מקום מותר להורגם בשבת כשיראום, ושאר כל המזיקין אם היו רצים אחריו מותר להורגן בשבת ואם היו יושבים במקומן או בורחים מלפניו אסור להורגן ואם דורסן לפי תומו בשעת הלוכו והרגן מותר (רמב"ם שם הל' ד').
<h2>דף קכב.</h2>
אין משלחין איגרות ביד גוי מערב שבת היכא שיודעין שנושאן הגוי בשבת לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד גוי הוא ויסברו שבשבת נתנו לו, אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר (שבת י"ט א') דגוי אדעתא דנפשיה קעביד, אבל אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל תנן בפרק כל כתבי הקדש (שבת קכ"ב א') לא ישתמש ישראל לאורו אעפ"י שקצץ ושכרו לכך לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשת בשבילו ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות [הי]לכך אם קצץ מותר (סימני סה"ת רכ"ב).
ואם גוי עשה מלאכה בשבת בשביל עצמו מותר ישראל ליהנות אפילו באותה שבת, כדתנן גוי שהדליק את הנר או עשה כבש או מילא מים לבהמתו ישתמש ישראל לאורו וירד בו ישראל וישקה מהם ישראל [ו]היינו אפילו באותה שבת כמו רבן גמליאל וזקנים שירדו בכבש בשבת, אבל בעניין אכילה כמו גוי שבישל בשבת לצורך (ל)עצמו בשר דגים או בצים יש צדדין לאסור ולחלק שבדבר אכילה ראוי להחמיר יותר מבגוי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו, ולא דמי להא דתנן במסכת תרומות (פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל, דהתם ליכא למיגזר פן יבשל הישראל מזיד שאין להחזיקו כרשע לבשל במזיד בשבת ולעשות איסורא דאורייתא אבל יקל בעיניו לומר לגוי לבשל בשבת (סה"ת סי' רמ"ח) שאין כאן איסורא אלא מדברי סופרים. ועל הלחם שאפה גוי בשבת וגם שמא נטחנו החיטין ונרקד בשבת יש פנים להתיר כמו מבשל בשבת יאכל וכמו נכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ויש פנים לאיסור (כדמפרש) [כדפי'] לעיל דלא דמי למבשל דהתם ליכא למיגזר שמא יהיה הישראל רשע לבשל במזיד אבל יקל לומר לגוי לבשל, ועוד שמא יש לדמותו לשוחט מפני שהקמח לא היה ראוי לכוס מקודם לכן, ואין לומר שהלחם מותר דהא פסקינן שלהי שבת (קנ"ז א') כר' שמעון דשרי (ב)מוקצה בר מנר שהדליקו בה באותה שבת דדחייה בידים, לא דמי דשמא הכא מודה רבי שמעון דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקים כיון שנטחן ונרקד ונאפה בשבת, כדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה כ"ד ב') גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור, ופירש רבינו שלמה (שם ד"ה אם יש) דאפילו רבי שמעון מודה בהא דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקים דאמר בפרק כירה (שבת מ"ה א') דמודה רבי שמעון בהא (סה"ת שם), ורבינו יעקב היה אוסר להרב רבי יצחק בן רבי מרדכי לאכול לחם שנאפה בשבת (סה"ת סי' רמ"ז).
ועל המים שעבד או שפחה שואב בשבת מבור שהוא רחב ארבעה ועמוק עשרה ומביאין דרך רשות הרבים לבית ישראל מתיר רבינו יעקב (תד"ה משקה) אם לא אמר לו הישראל להביא אף על פי שבשביל ישראל מביא כיון שיכול הישראל לילך ולירד בבור ולשתות שם [ד]דווקא לבהמה אסרה מתניתין דתנן מילא מים לבהמתו משקה ישראל אחריו [ב]שאינו מכירו, ואם בשביל ישראל מילא אסור, ותניא בתוספתא (שבת פי"ד הי"א) דבמכירו אסור מפני שמרגילו לעשות כן בשבת אחרת, [ו]כדאשכחן גבי פסי ביראות (עירובין כ' ב') שלא הוצרכו אלא לבהמה אבל לאדם מטפס ועולה מטפס ויורד, וברייתא דליקט עשבים בשביל ישראל לא יאכיל לבהמתו מוקי לה רבינו יעקב בתרי עברי [ד]נהרא שאין ישראל יכול להוליך בהמתו שם, וכל שכן אם הגוי מביא מן הנהר שמותר שהיה יכול הישראל לשתות שם בקל. ולאותו שמחמיר שם ואינו רוצה לסמוך על היתר זה, מותר לשתות אם הגוי הביא בשביל ישראל אחר לדידן דלית לן רשות הרבים רק כרמלית וליכא רק איסור דרבנן (כגון) [כמו] פירות שבאו מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר (ע"פ סה"ת סי' רנ"ב). ואם נר אחד דולק בשבת וגוי הדליק עוד הרבה נרות או נתן הרבה עצים באש מותר ישראל ליהנות מהן כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן הנר ומן האש. וכן אם עשה הגוי האש בשביל תינוק או לעשות לתינוק מאכלו או בשביל חולה גדול שאין בו סכנה מותר לבריא (סה"ת שם).
מסקינן בפרק כל כתבי שמותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת (רמב"ם שבת פכ"א הל' ל"ו), ותניא במכילתא (משפטים פרשה כ', הובא שם בתד"ה מעמיד) יכול לא יניח בהמתו לעקור ולתלוש ולאכול תלמוד לומר למען ינוח ואין זה נייח, אבל לא יעמיד אותה על גבי דבר (שמוקצה, ועובר בפנים) [שהוקצה, ועומד בפניה] כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו, וכן ביום טוב.
<h2>דף קכב:</h2>
תנן מחט נקובה של יד מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ, אף ע"ג דחביל ומוציא דם, משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור (סנהדרין פ"ד ב') אבל אסור מדרבנן לרבי שמעון ובמקום צער פטור ומותר כדאיתא שילהי פרק האורג (שבת ק"ז א' ובתד"ה וממאי). אמנם אסור לצאת בה לרשות הרבים לסגור חלוקו סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה, אבל במחט שאינה נקובה מותר לצאת בעניין הזה בשיש לה ראש מצד אחד כעין אישפיגלא בלעז [ו]הוא נקרא תכשיט. מחט נקובה שניטל חור שלה או עוקצה אמרינן התם (שבת קכ"ג א') שהיא כאבן ואסור לטלטלה (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
הבונה. תנן (ק"ב ב') הבונה כל שהוא חייב והקודח כל שהוא חייב. ולמעלה במלאכת חורש [הו' בשבת ע"ג ב'] הבאתי, שהמשווה פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא חריץ הרי זה בונה וחייב (ע"פ רמב"ם שבת פ"י הל' י"ב). (ודרשינן) [וגרסינן] התם עייל שופתא בקופינא דמרא פירוש (ר"ח שם ע"ש) שהכניס עץ להיות בית יד של קורדום בנקב הקורדום או בנקב המרא הרי זה תולדת בונה וכן כל כיוצא בזה, וכן התוקע עץ בעץ (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ג ע"ש), כדאמרינן (מ"ז א') מטה של טרסיים לא יתקע ואם תקע חייב חטאת שיש בניין בכלים. ודווקא במקום שצריך גבורה ואומנות יש בניין וסתירה בכלים אבל לא במקום שאין צריך גבורה ואומנות (ק"ב ב' תד"ה האי), דהא תניא בריש פרק כל הכלים דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע, וכן מוכיח גבי החזרת תריסין (ביצה י' א') ומנורה של חליות שמתיר במסכת ביצה (כ"ב א'). ובסוף כירה (מ"ז ב') אמרינן שהיו עושים האמוראים מעשה כרבי שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר.
<h2>דף קכג:</h2>
אמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד ב') ובפרק גיד הנשה (חולין צ"ג ב') שכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, והם נחלקו בסוף מסכת שבת (קנ"ז א') בעניין מוקצה והמיקל משניהם אומר שהלכה כר' שמעון בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה מחמת איסור חוץ מנר שהדליקו באותה שבת, דדחייה בידים (שם תד"ה לבד), אבל במוקצה מחמת חסרון כיס מודה רבי שמעון דאסור, דתנן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ג ב') כל הכלים ניטלין חוץ ממ(י)סר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיטה וסכינא דאושכפי (סימני סה"ת סי' רנ"ד). גרסינן בפרק מפנין (שבת קכ"ח א') דג מליח מותר לטלטלו, אפילו לא בשלו אבל בשאינו מליח אסור לטלטלו, אבל בשר אפילו תפל וחי מותר לטלטלו (סימני סה"ת שם).
<h2>דף קכד.</h2>
מסקינן בריש פרק כל הכלים (קכ"ד א') שכל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו מחמה לצל או להצניעו שלא יגנב, ואם מלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחים וכיוצא בו מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו אבל מחמה לצל או שלא יגנב אסור אפילו לרבי שמעון שמיקל במוקצה, [מ]דגרסינן התם (קכ"ד ב') אמר רבי אלעזר מכבדות של תמרה שמכבדין בהן את הבית מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא רבי אל(י)עזר דמותר, הא מלאכתו לאיסור הוא, ומדלא מתרץ אין הכי נמי דסבר לה כרבי שמעון, ש"מ דאפילו לרבי שמעון דבר שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל (ע"פ סה"ת ריש סי' רנ"ד), וגם למדנו [מ]שם שאסור לכבד את הבית אף לר' שמעון אף על פי שמתיר רבי שמעון לרבץ את הבית בסוף פרק המצניע (צ"ה א') ולא כה"ג (דף י"ט ד' הובא שם בתד"ה והאידנא) שמתירות לכבד את הבית.
<h2>דף קכד:</h2>
תניא (כ"ט ב') רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומסיק עולא בפרק במה מדליקין מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. מסקינן בפרק המצניע (צ"ה א') האידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה לרבץ את הבית, אבל לכבד אסור כדאמר בפרק כל הכלים רבי אליעזר אומר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ומדקדק אי מחמה לצל אמאי, ואם היה מותר לכבד את הבית מה (היה) [הוא] שואל אמאי הא רבי שמעון מתיר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל אלא ודאי שמע מינה שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. וכן אמרו חכמים בפרק המוציא (פ"א ב') שאסור לפנות בשדה ניר בשבת [גזירה] שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע והולך לפי תומו (רמב"ם שבת פכ"א סה"ל ב') כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (קכ"א ב'). ונשים המשחקות באגוזים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות (ע"פ רמב"ם שם הל' ג') כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (ק"ד א') ואף על פי כן אין למנוע להם כי שמא לא יניחו בשביל כך והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין (שם תד"ה הכי ע"ש). ופי' רבינו יצחק (קמ"א א' תד"ה דילמא ע"ש) בכל אלה שמא ישוה גומות במתכוין שישכחו שבת מחמת טירדתם שהרי דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה.
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו חכמים מה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטול השבת כטלטול החול כדי שלא יהא השבת כיום החול בעיניו ויבא להגביה כלי מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל מצוה שנאמרה בתורה (שמות כ"ג י"ב) וביום השביעי תשבות, ועוד כשישב ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור איפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד טעם אחר מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלין כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן שובתין ממלאכה ואם יהיה מותר לילך ולטלטל ולדבר כשאר כל הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא [שביתה ה]שוה בכל מקום, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטילטול ואסרו שלא לטלטל אלא כלים הצריך להם בלבד (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ד הל' י"ב—י"ג ע"ש). מסקינן בפרק כל הכלים (קכ"ד ב'), שכל הכלים הניטלין בשבת שנשתברו שבריהן ניטלין אפילו נשתברו בשבת, לת"ק דרבי יהודה, והוא שיהו שבריהן עושין מעין מלאכה כגון שברי עריבה לכסות פי החבית שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך (ע"פ רמב"ם שם פכ"ה הל' י"ב). פירות שאסור לאוכלן כגון פירות שאינם מעושרים או תרומה טמאה אסור לטלטל, אבל מטלטל ישראל את התרומה אף על פי שאינה ראוייה לו (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ט—כ') כדאיתא בפרק מפנין (קכ"ז ב'). אמר רב בפרק במה טומנין (נ' א'), המכניס קופה של עפר לביתו אם ייחד לה קרן זוית מערב שבת מטלטלו בשבת ועושה בה כל צרכיו (שם הל' כ"ב).
<h2>דף קכה:</h2>
תולדה דרבנן [דבונה] דתנן בפרק תולין (שבת קל"ז ב') שחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב מפני שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב וכל שכן בשבת (ע"פ יראים סימן רע"ד דף קל"ט ב'). אמרינן בביצה פרק המביא (ל"ב ב') אהל קב[ו]ע אסרה תורה וגזרו חכמים על אהל עראי משום אהל קב[ו]ע, בניין קבע אסרה תורה וגזרו רבנן על בניין עראי משום בנין קבע. ובפרק תולין (שבת קל"ט ב') אמרינן פרוונקא אפלגא דכובא שרי כולא כובא אסיר פירוש, בגד שמכסה פי החבית לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה בו את מקצת פיה (רמב"ם שבת פכ"ב הל' ל"ג). ובפרק כל הכלים (שבת קכ"ה ב') גרסינן דחכמים אומרים אין עושים אהל עראי בתחלה ביום טוב אבל מוסיפים עליו אף בשבת, וכל מקום שיש אהל טפח מערב שבת או מעי"ט למחר פושטו ומרויחו יותר דלא הוי אוהל אלא תוספת ושרי, והכי נמי אמרינן בעירובין פרק בתרא (ק"ב א') זילו כרוכו בודיא, היא מחצלת, ושיירו בה טפח למחר פשטוה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי (ע"פ יראים שם דף ק"מ א').
<h2>דף קכו.</h2>
גרסינן בפרק בתרא דעירובין (ק"א א') ובפרק המביא (ביצה ל"ב ב') אמר רב יהודה ביעתא מדורתא פוריא קדרא חביתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור פירש רבינו יעקב (ביצה שם תד"ה מלמטה) ביעתא שני סדרי בצים וסדר בצים מלמעלה, ומדורתא שני סדרי עצים וסדר עצים מלמעלה, פוריא היא כעין קוקח"א בלע"ז היא מטה גדולה שמחיצותיה מגיעות עד לארץ ונוטים באמצעה עור גדולה וקושרין אותם בלולאות סביב סביב, וקידרא היא קדירה אחת על שתים, חביתא חבית אחת על שתים שכל אלו דומים לבניין שמחיצותיהם מגיעות עד לארץ הלכך כשמתחיל מלמטה למעלה אסור, ולא תימא דרב יהודה כרב סבירא ליה דקסבר כר' יהודה במסכת שבת (מ"א ב') ובכתובות (ו' א') דדבר שאין מתכוין אסור אלא אפילו לרבי שמעון נמי אסור כיון שמתכוין לסדרם בעניין זה, אבל לקבוע שלחן על סמיכותיו כיון שאין מחיצות מגיעות עד לארץ מותר בכל עניין. מסקינן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ו א') שפקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכל אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקק בו את החלון (רמב"ם שבת פכ"ב הל' ל').
בפרק המוצ(י)א תפילין (עירובין ק"א ב') אמרינן, נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכיח עליו שהוא כלי, וראוי לכתוש בו פילפלין (רש"י ד"ה שיש) ואינה קורה כשאר קורות נועלין בה בשבת (עי' רמב"ם שבת פכ"ו הל' ט') כרבי יוסי, [ו]אם אין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלים בו לדברי הכל, וכן אם היה ניטל ואגודו עמו, אבל אם היה אגודו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט (כמין) [כמו] קורה ומניחין אותו בזויות וחוזרין ונועלין בו [בעת] (כ)שרוצין הרי זה אסור לנעול בו לר' יהודה (עירובין ק"ב א') שאין תורת כלי עליו [ואינו אגוד] ואין בו אגד להוכיח עליו (ע"פ הל' י' שם) ופוסק רבינו יעקב (שבת קכ"ו ב' תד"ה וכי) שהוא הדין אם אין בראשו קלוסטרא וע(ו)שה בו תיקון ושיפוי לשם נגר שמועיל, שהלכה כר' יוחנן שפוסק בפרק כל הכלים (שבת קכ"ו א') כרבן שמעון בן גמליאל דלא בעי אלא הזמנה בעלמא ואינו מצריך שום קשירה בנגר אלא תורת כלי, ואף על גב דבפרק בתרא דעירובין (ק"ב א') פוסק שמואל הלכה כרבי יהודה שמצריך קשירה בנגר, מכל מקום שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואף על פי שרבא מפרש (שם) דברי שמואל, אפילו יסבור רבא כר' יוחנן יכול הוא לפרש דברי שמואל, ואף על פי שפוסק ר' יוחנן בירושלמי (עירובין פ"י ה"י) כרבי יהודה, יש לומר דלעניין כן פוסק כמותו שאם לא עשה בו שום תיקון לשם נגר שצריך קשירה. מכל מקום יש מחמירים בדבר להצריך קשירה מפני שרבא מפרש דברי שמואל.
<h2>דף קכח:</h2>
וכבר בארנו למעלה הא דמסקינן בפרק כירה (שבת מ"ג א'), שאסור לבטל כלי מהיכנו, כיצד לא יתן כלי תחת הנר בשבת [כדי] לקבל בו את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטל[ו] ולכשיפול לכלי אסור לטלטל הכלי שהיה מותר וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה [הכלי] עליה (הכלי) וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו [מהיכנו] שהרי אם יחפוץ יטלנו (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ה הל' כ"ג), ונותנין כלי תחת הנר לקבל הניצוצות כמו שבארנו למעלה מפני שאין בהן ממש ומותר לטלטל הכלי (ע"פ הל' כ"ה שם). משמע בפרק מפנין, שהבהמה שנפלה לבור או לאמת המים אסור להעלותה בידו ואם יכול ליתן לה פרנסה במקומן מפרנסין אותה עד מוצאי שבת (ע"פ הל' כ"ו שם), עוד מסקינן בפרק מפנין, תרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס.
היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה אשה חכמה ממקום למקום וחותכין לה את הטיבור וקושרין אותו ואם היתה צריכה לנר בשעת חבליה מדליק[ין] לה את הנר ואפילו הייתה סומא מפני שדעתה מתיישבת עליה בזה, ואם צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאיפשר לשנות משנין בשעת ההבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי איפשר מביאה כדרכה (ע"פ רמב"ם שבת פ"ב הל' י"א). אין מיילדין את הגויה בשבת ואפילו בשכר ואין חוששין לאיבה [ואע"פ ש]אין שם חילול (שם הל' י"ב). היולדת [משיתחיל] הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכה בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה אינה צריכה, ומשלשה ועד ז' אם אמרה אין [אני] צריכה אין מחללין [עליה השבת], ואם שתקה ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני מחללין, ומשבעה ועד שלשים הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפילו אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא על ידי גוי. עושין מדורה ליולדת ואפילו בימות החמה מפני שהצינה קשה לה [מאד] הרבה במקומות הקור, אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה, [ו]אדם שהקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ג—י"ד).
<h2>דף קכט.</h2>
אמרינן במסכת שבת פרק מפנין, חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה לו כל צרכיו, וכן כוחל עיניו [מן] הגוי בשבת אף על פי שאין בו סכנה (ע"פ רמב"ם שבת פ"ב הל' י').
<h2>דף קכט:</h2>
מרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין [את] טיבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין ומלפפין אותו מפני שסכנה היא אם לא עשו כל אלו, וכן מרחיצין אותו לפני המילה, ולאחר המילה וביום השלישי אפילו בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה (ע"פ רמב"ם שבת פ"ב הל' י"ד ע"ש במ"מ), כמו שבארנו במצות מילה (עשין כ"ח). בפ"ק דערכין (ז' א') אמר שמואל, האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת אפילו דרך רשות הרבים וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד שמא ימצא חי שספק נפשות דוחה את השבת ואפילו לזה שאין חזקתו חי (רמב"ם שם הל' ט"ו).
<h2>דף קלג.</h2>
מההיא דמועד קטן (ב' ע"ב) שהבאתי למעלה יש ללמוד שצריך ליזהר כשאוכלין בשבת בפרדס ורוחצין ידיהן שלא יפלו מים על העשבים ואף על גב דקיימא לן (ביצה כ"ג א') כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת פרק רבי אליעזר (קל"ג א') ובכתובות פרק קמא (ו' א') דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות פירוש הוא מודה בדבר שאי איפשר שלא תעשה מלאכה כמו שאי איפשר למי שפסקו ראשו ולא ימות והכא נמי כשנופלין המים אי אפשר שלא ישקה העשבים ומגדל (ע"פ יראים סי' רע"ד ע"ש). אמנם לפי' הערוך (ערך פסק) שמפרש דפסיק רישיה בדבר דלא ניחא ליה מותר וראיותיו מפורשות לפנים במלאכת סחיטה (לקמן מלאכה ה' [הו' בשבת ק"ג א']) אין [לנו] ראייה (לנו) לאסור לכל הפחות באוכל בגנות חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים, ואף אם יהא אסור במים ביין ששורף את העשבים אין לחוש (ע"פ סה"ת סי' רל"ה).
<h2>דף קלז:</h2>
תולדה דרבנן [דבונה] דתנן בפרק תולין שחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב מפני שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב וכל שכן בשבת (ע"פ יראים סימן רע"ד דף קל"ט ב'). אמרינן בביצה פרק המביא (ל"ב ב') אהל קב[ו]ע אסרה תורה וגזרו חכמים על אהל עראי משום אהל קב[ו]ע, בניין קבע אסרה תורה וגזרו רבנן על בניין עראי משום בנין קבע. ובפרק תולין אמרינן פרוונקא אפלגא דכובא שרי כולא כובא אסיר פירוש, בגד שמכסה פי החבית לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה בו את מקצת פיה (רמב"ם שבת פכ"ב הל' ל"ג). ובפרק כל הכלים (קכ"ה ב') גרסינן דחכמים אומרים אין עושים אהל עראי בתחלה ביום טוב אבל מוסיפים עליו אף בשבת, וכל מקום שיש אהל טפח מערב שבת או מעי"ט למחר פושטו ומרויחו יותר דלא הוי אוהל אלא תוספת ושרי, והכי נמי אמרינן בעירובין פרק בתרא (ק"ב א') זילו כרוכו בודיא, היא מחצלת, ושיירו בה טפח למחר פשטוה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי (ע"פ יראים שם דף ק"מ א').
<h2>דף קלח.</h2>
מסקינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ד א') נפל דופן שלישי של סוכה לא יעמיד בה כלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין לפי שאין עושין אהל עראי, ודוקא דופן שלישי שהוא מעיקר מחיצות המתירות את הסוכה אבל דופן רביעי שאינו מתיר הסוכה מותר לזקוף שם המטה לפרוש עליה סדין, וגרסינן [נמי] בפרק כל גגות (עירובין צ"ד א') שמואל ורב הוו יתבי בההוא חצר נפלה המחיצה המפסקת בין חצר לחצר אמר שמואל נגידו לי גלימא דקסבר דבלא שום מחיצה מטלטלין עד עיקר מחיצה דקסבר כיון שהותר למקצת שבת הותר לכולה, הילכך אין מחיצה זו של גלימא באה להתיר, אהדרינהו רב לאפיה דקסבר אם אין שם מחיצה אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הילכך מחיצת הגלימא באה להתיר לטלטל ואסור לנטותה (שבת קכ"ה ב' תד"ה הכל), ובההיא עובדא הלכתא כשמואל דהא קיימא לן שם (צ"ג ב') דדיורין הבאין בשבת לא אסרי דהואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה וכן פסק רב אלפס (שם). הרי למדנו דכל מחיצה מן הצד שאינה צריכה להתיר שום דבר שמותר לנטותה בשבת, ואמרינן נמי בפרק תולין ובפרק בתרא דעירובין (ק"ב א') וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת, וכן כילת חתנים שאין בגגה טפח ולא נחית מפוריא טפח מותר לנטותה ומותר לפורקה.
<h2>דף קלח:</h2>
עוד שם ובעירובין (ק"ב ב') אמר רב שישא בריה דרב אידי סיינא שרי והתניא סיינא אסיר ומסקינן לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק, פירוש כובע של לבד שנותנין בראש כשהוא מהודק בראשו מותר לצאת בו כגון שיש משיחה או רצועה תחת צוארו וקושרו שם דליכא למיחש שמא יפול, וכן נוהגין באשכנ"ז ולותי"ר לשאת כובעין בראשיהן, אבל לא מיהדק בחזקה בראשו אסור לצאת בו פן יגביהנו הרוח ויפול ואתי לאיתויי בשבת, אבל כובעין של צמר ואלמוצ"ש אפילו בלא שום קשירה, כשהן מהודקין היטב מותר לצאת בהן (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
<h2>דף קלט:</h2>
אסור לילך בספינה בשבת כדאמרינן בפרק תולין ואפילו נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט וגזרה שמא יעשה חבית של שייטין (ביצה ל"ו ב') או גזירה שמא ינהיגנה ארבע אמות דרך המים שהן כרמלית (עירובין מ"ג א' תד"ה הלכה) וכל שכן אם הולך חוץ לתחום דאסור (סימני סה"ת רכ"ה) דבעיא היא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ג א') אם יש תחומים למעלה מעשרה ולא איפשיטא. ואם שלשה ימים נכנס בה קודם השבת שרי להיות בה וללכת בתוכה אפילו בשבת כדתניא (י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, אף לבית שמאי וכל שכן לבית הילל דתניא בירושלמי בפ"ק דשבת (ה"ח) אין מפליגין לים הגדול לא בערב שבת ולא בחמ[י]שי בשבת, בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הילל מתירין ואם לדבר מצוה שרי אפילו מערב שבת, ולעבור ים האי שקורין אינגי"לטירא דרך רייפ"א רגילים לעבור ביום אחד כשיש להם רוח טוב, ומותר ליכנס בספינה בבקר בע"ש אפילו שלא לדבר מצוה (סימני סה"ת שם ע"ש), כדאמר התם (י"ט א') דמצור לציידן אפילו מע"ש מותר. ומה שפסק רבינו שמואל כדברי הלכות גדולות (דף י"ז ג') שפסקו כל היכא דקנה שביתה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגי, אין נראה לרבינו יצחק דהא אסרי מערב שבת אם לא מצור לציידן (עירובין מ"ג א' תד"ה הלכה). אמנם בכל עניין שנכנס בספינה, או בהיתר או אפילו בשבת עצמה מותר ללכת בכל הספינה (אפילו) [אע"פ] שהלך חוץ לתחום ואף על פי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, כרב דפסק בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ב ב') כרבן גמליאל בדיר ובסהר ובספינה (סימני סה"ת שם) דתנן שם (מ"א ב') מי שהוציאוהו גוים והוליכוהו לעיר אחרת שיש לה מחיצות או נתנוהו בדיר או בסהר שיש לו היקף גדול או בספינה מהלך את כולה, וכן פסק רב אלפס כרב וכן משמע שם (מ"ז ב') גבי דכרי דאתו למברכתא (תוס' שם מ"ג א') וכן אומר שם (מ"א ב'), שהמפרש לים הגדול בספינה אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כולה (לשון רמב"ם שבת פכ"ז הל' י"ג) והלכה כמותו. עוד שנינו שם, פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד מן הספינה אמר ליה מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. אמנם בלא זה אם הוציאוהו גוים מן הספינה בחזקה והוליכוהו לעיר שיש בה מחיצות מותר להלך את כולה. אבל בקרון אסור לילך אף על פי שהגוי מנהיג את הבהמה מפני שנשתמש בבהמה ותנן (ביצה ל"ו ב') אין רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה (תוס' עירובין שם) ואפילו צדדין כגון זה אמרינן בפרק מי שהחשיך (קנ"ה א') דאסור (ע"פ סה"ת שם).
תנן בפרק תולין מסננין יין בסודרין לתוך הכלי ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין מפני שדבר זה מעשה חול (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד). ויין עכור אסור לסנן לפי שנראה כבורר. ובין הגיתות שכולן עכורין מותר (סימני סה"ת שם).
גרסינן בפרק תולין אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ואינו חושש משום בורר אם יש בהן קיסמין קצת כיון שיכולין לשתותו כן מקודם ומשום סחיטה ליכא למיגזר אף ע"פ שהן מים שהרי המשמרת עשוייה לכך ולא קפיד בליבונה כדאמ' גבי פרוונקא בפרק במה טומנין (מ"ח א') אבל בסודר במים אסור אבל ביין מותר ומכאן הורה רבינו יצחק ברבי שמואל הלכה למעשה על משקין של שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננן דרך סדין או דרך מטפחת בשבת דמשום בורר ליכא כיון שיכולין לשתותו מקמי הכי בלא סינון, ושמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בכך (סימני סה"ת סי' רמ"ד).
<h2>דף קמ.</h2>
הלש. תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בפרק בתרא דשבת (קנ"ה ב') וסתם מתני' דפ"ק (שם י"ז ב') אין שורין דיו וסמנין כוותיה, ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד, ואמר רב יהודה מנערן בכלי, פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שם קנ"ו א'). וחרדל שלשו מערב שבת וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרינן בפ' תולין (שם ק"מ א') למחר ממחו ביד או בכלי, פי' יערב בהן באצבעו או בכלי, ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל, וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול (שבת פ"ז ה"ב דף מ"ט א') האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש, דמבחר בקליפות חייב משום בורר, כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן, דיהיב משקין חייב משום לש (ע"פ סה"ת סי' ר"כ וסימנים), ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור (ע"פ סה"ת שם ע"ש) כמו שפירש ר"ח למעלה (מלאכה ו'—ח' [הו' בשבת ע"ג ב']). וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור.
<h2>דף קמ:</h2>
מסקינן התם שאסור לגרוף את האבוס אפילו היא של אבן או של עץ גזירה אטו של קרקע שאסור לגרוף ולכבד פן ישוה גומות, וגם מכאן ראייה שאסור לכבד את הבית בשבת (כנ"ל לעיל בעמוד ג' בד"ו [הו' בשבת קכ"ד א']), אמנם השולחן מותר לגרוף הפירורין או התיבה בשבת שאין שייך שם לגזור (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד). וגרסינן התם אמר אביי מקמי חמרא לוקחין מותר האוכל ויהבינן קמי תורא אבל מקמי תורא לא שקלינן בשבת מותר התבן והאוכל כדי ליתן לפני החמור, ומפרש מפני שהחמור אין רירו יוצא מפיו ומותרו ראוי לבהמה אחרת ואין זה טלטול שלא לצורך [אבל שור יש לו ריר ומותרו אין ראוי לבהמה אחרת] הילכך צריך לדקדק בשאר בהמות אם מותר לתת מספוא שנשאר לזו לפני זו שאין מינה (סה"ת שם).
<h2>דף קמא.</h2>
הקש שעל המטה לא ינענענו בידו כדי לשכב עליו אבל מנענעו בגופו, דטילטול מן הצד לא שמיה טלטול, ואם הקש היה מאכל בהמה מותר בשבת לטלטלו, ואם היה עליו כר או סדין מבעוד יום מותר בשבת לנענעו בידו אף על פי שאינו ראוי למאכל בהמה (סה"ת סי' רנ"ד דף צ"ז ב'). אמר רבא טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע משום [אשוויי] גומות, מר בריה דרבינא אמר אפילו בכותל אסור משום בונה שמוסיף טיט על הכותל אלא יקנחנו בקורה, רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר, וצריך ל[הת]יישב הלכה כדברי מי (סה"ת שם דף צ"ח א'), תני[א] רבי חייא (עמ' ב') אין מגרדין טיט בגב הסכין לא ממנעל חדש ולא ממנעל ישן כו' [אבל סך] אדם כל גופו שמן בשבת (סה"ת שם). תניא (שם) שומטין מנעל מעל גבי האימום, פירוש דפוס של עץ שבתוך המנעל ויסירו הדפוס כדי ליקח המנעל כרבא דאמר מלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר והלכה כמותו (סה"ת שם).
הטוחן. כל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב (רמב"ם שבת פ"ח הל' ט"ו). ותולדתו, א"ר פפא (שבת ע"ד ב') האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן, פי' שמחתך ירק תלוש, וכן האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן, פי' שמנסר עצים להנות בנסורת שלהן (רמב"ם שם). וכתב רבי יוסף בשם רבי' שמואל שמותר לפרר לחם שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ג ב'). כתב הרב רמב"ם (שם פכ"א הל' כ') הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן. וכן פירש רבינו יצחק בפ' תולין (תד"ה הני).
תניא (שבת כ"ט ב') רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומסיק עולא בפרק במה מדליקין מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. מסקינן בפרק המצניע (שם צ"ה א') האידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה לרבץ את הבית, אבל לכבד אסור כדאמר בפרק כל הכלים (שם קכ"ד ב') רבי אליעזר אומר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ומדקדק אי מחמה לצל אמאי, ואם היה מותר לכבד את הבית מה (היה) [הוא] שואל אמאי הא רבי שמעון מתיר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל אלא ודאי שמע מינה שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. וכן אמרו חכמים בפרק המוציא (שם פ"א ב') שאסור לפנות בשדה ניר בשבת [גזירה] שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע והולך לפי תומו (רמב"ם שבת פכ"א סה"ל ב') כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (שם קכ"א ב'). ונשים המשחקות באגוזים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות (ע"פ רמב"ם שם הל' ג') כדאיתא בפרק בתרא דעירובין (ק"ד א') ואף על פי כן אין למנוע להם כי שמא לא יניחו בשביל כך והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין (שם תד"ה הכי ע"ש). ופי' רבינו יצחק (שבת קמ"א א' תד"ה דילמא ע"ש) בכל אלה שמא ישוה גומות במתכוין שישכחו שבת מחמת טירדתם שהרי דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה.
דיני סחיטה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת פרק אלו קשרים (שבת קי"ג ב') וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון (תוספתא שבת פ"י הי"ג ע"ש) שהיא אב מלאכה, ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון [שהיה הולך] להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב'), ואמר [נמי] בפרק יום טוב (ביצה י"ח א') דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (שבת קי"א א' תד"ה האי), ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת [נ"א מקנחה] בסמרטוט (ע"פ סימני סה"ת סי' רמ"ד ע"ש). והורה רבינו יעקב (שם בתו' ע"ש) לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהן ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו [חכמים] בכמה מקומות כאשר בארנו. ורבינו שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך. והמסקנא כך היא (ה)[ש]בגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') ובפרק נוטל (שבת קמ"ב ב' ברש"י ד"ה נותן) מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי [תולדה ד]ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפי' לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (סימני סה"ת שם) (ואין) [ואינו] אלא דרך ליכלוך. במה דברים אמורים במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן, ובלבד שלא יסחוט הבגד, שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה, וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בפרק תולין (שבת קל"ט ב'), אבל סתימת כד וחבית שהיה למעלה והסתימה היה מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרינן התם פרק תולין לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא, פירוש מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך (ערכי סבר ופסק) מותר למשוך בברזא (סימני סה"ת שם), ומביא ראייה מדאמרינן בפרק הבונה (שבת ק"ג א') גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חבירו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשבת, וכן מוכח בפרק כל כתבי הקדש (שם קי"ז א') גבי מפשיטין את הפסח ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור, ומסוכרייא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא (שבת קי"א א'), פירוש סתימת נקב החבית, זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד. ורבינו יצחק בר' שמואל מפרש (כתובות ו' א' תד"ה האי) דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף ע"פ שהמשקה הולך לאיבוד, כדאמ' בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') ספוג אם אין לו [עור] בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד, ומההיא דהבונה (שבת ק"ג א') אין ראייה נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, ובפרק כל כתבי עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב, ובפרק לולב הגזול מצוה שאני, ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפילו היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קמא:</h2>
בפרק תולין תנו רבנן לא יצא קטן במנעל גדול פן יפול המנעל מרגלו ואתי לאיתויי אבל יוצא בחלוק גדול, ולא תצא האשה [בשבת] במנעל מרופט פירוש (רש"י) קרוע מלמעלה משום דמחכו עלה ושלפא ומייתא ליה, ולא תצא אשה במנעל חדש בשבת אלא אם כן יצאה בה שעה אחת מבעוד יום לפי שהיא מקפדת שיהא המנעל למדת רגלה ואם אינו מיושר ברגלה לרצונה שלפא ומייתא לה, אבל אדם שאינו מקפיד מותר לצאת במנעל שלא ניסהו בחול (סה"ת סי' רנ"ד).
מסקינן שאסור ליטול התינוק אם אבן בידו או דינר דלא שרי מתניתין נוטל אדם את בנו והאבן בידו אלא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו ואף על פי כן בדינר אסור שמא יפול מיד התינוק ויטלנה אביו (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
<h2>דף קמב:</h2>
מצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות (קט"ז ב'), ומכאן יש להוכיח שאם היו תפילין בתוך ארנקי של מעות מערב שבת והייתה דליקה בשבת שיציל המעות אגב תפילין למקום הראוי להציל תפילין למבוי שאינו מפולש. ואין די להציל ארנקי של מעות שהן מוקצה כמו אבנים אגב טבע(ו)ת שיש בארנקי דשמא הטבעת בטל אגב המעות ששוים יותר, ולא דמי לנוטל בנו ואבן בידו כלכלה ואבן בתוכה, מיהו בירושלמי (פט"ז ה"ב) יש, דסקיא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדליקה, ומיהו בשילהי פרק נוטל (קמ"ב ב') אמרינן לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד (ע"פ סה"ת סי' רמ"ה). ושמא בדליקה מודה תלמוד שלנו לדברי הירושלמי (סה"ת בפסק שם).
דיני סחיטה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת פרק אלו קשרים (שבת קי"ג ב') וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון (תוספתא שבת פ"י הי"ג ע"ש) שהיא אב מלאכה, ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון [שהיה הולך] להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב'), ואמר [נמי] בפרק יום טוב (ביצה י"ח א') דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (שבת קי"א א' תד"ה האי), ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת [נ"א מקנחה] בסמרטוט (ע"פ סימני סה"ת סי' רמ"ד ע"ש). והורה רבינו יעקב (שם בתו' ע"ש) לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהן ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו [חכמים] בכמה מקומות כאשר בארנו. ורבינו שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך. והמסקנא כך היא (ה)[ש]בגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') ובפרק נוטל (ברש"י ד"ה נותן) מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי [תולדה ד]ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפי' לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (סימני סה"ת שם) (ואין) [ואינו] אלא דרך ליכלוך. במה דברים אמורים במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן, ובלבד שלא יסחוט הבגד, שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה, וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בפרק תולין (שבת קל"ט ב'), אבל סתימת כד וחבית שהיה למעלה והסתימה היה מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרינן התם פרק תולין (קמ"א א') לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא, פירוש מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך (ערכי סבר ופסק) מותר למשוך בברזא (סימני סה"ת שם), ומביא ראייה מדאמרינן בפרק הבונה (שבת ק"ג א') גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חבירו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשבת, וכן מוכח בפרק כל כתבי הקדש (שם קי"ז א') גבי מפשיטין את הפסח ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור, ומסוכרייא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא (שבת קי"א א'), פירוש סתימת נקב החבית, זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד. ורבינו יצחק בר' שמואל מפרש (כתובות ו' א' תד"ה האי) דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף ע"פ שהמשקה הולך לאיבוד, כדאמ' בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') ספוג אם אין לו [עור] בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד, ומההיא דהבונה (שבת ק"ג א') אין ראייה נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, ובפרק כל כתבי עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב, ובפרק לולב הגזול מצוה שאני, ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפילו היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קמג.</h2>
מסקינן בפרק נוטל לרב נחמן דלבית הילל מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין הראויין לאכילת בהמה, אבל דברים שאינן ראויין למאכל בהמה אסורין להגביהן אלא לנער השולחן או המפה, כמו מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות וכן באבן על החבית, בד"א בשכח אבל במניח אסור לנער (קמ"ב ב'), ופירוש של מניח היינו שמניח שם המעות או דבר הא(י)סור כדי להשהות שם כל השבת כולה אבל אם נתן שם במזיד מערב שבת כדי לטלטל למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן (מ"ט א') טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן למחר אלא נוטל את הכיסוי והן נופלות, כך פירש רבינו יצחק בכתב ידו (נ"א א' תד"ה או בשם ר"ת) ודלא כפירוש רש"י דסוף פרק במה טומנין (שם ד"ה הרי). תנן (קמ"ב ב') מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות, אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו שצריך לכר לישב עליו אבל לצורך מקומו מטלטל הכר עם מעות ויניח הכל למקום אחר, שאם ינער הכר שם לא יוכל לישב באותו מקום (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
מוכיח בפרק כל כתבי, שכל דבר מטונף כגון צואה ורעי וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזהו הנקרא גרף של רעי. ואם היו בחצר אחרת כופין עליה כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן (רמב"ם שבת פכ"ו הל' י"ג). ואמרינן בפרק כירה (מ"ז א'), שמטלטלין כנונא מפני (ע)[א]פרו אף על פי שיש עליה שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי (לשון רמב"ם שם) לאביי, ולרבא כעפר המוכן. ואמרינן בסוף פרק נוטל שאין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשאו מוציאין אותו (רמב"ם שם).
<h2>דף קמג:</h2>
תנן בפרק חבית, חבית שנשברה מצילין מזון שלש סעודות היינו בהרבה כלים אם בא להציל בהן, ובלבד שלא יקלוט הקילוח מאויר בכלי אלא יניח הכלי על הארץ אבל בחד מנא כמה דבעי יציל (ק"כ א') ואפילו טובא ובאיזה עניין שירצה (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
הדש. תולדה דאורייתא היא דתניא (ע"ג ב') הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן פירוש דש בתבואה מנפץ פשתן מנפט צמר גפן בקשת מגרעינים. תולדה דרבנן היא, דמסקינן בשבת פרק חבית זתים וענבים אין סוחטים אותם ואם יצאו מעצמן אסורין (ע"פ יראים סי' רע"ה קל"ב ב' וע"ש), ושאר הפירות כגון פרישין ועוזרדין סוחטין אותן לכתחלה בשבת, תותים ורמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ואם יצאו מעצמן אם הוכנו למשקה היוצא מהם אסור ואם לאוכלין היוצא מהן מותר כרבי יהודה.
פסקו רבותינו (סה"ת סי' רכ"ג ובסימנים) כי גיגית מלאה ענבים בעוטין ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהא שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אע"פ שכל שעה יוצא המשקה מתוך הענבים השחוקין כיון שמערב שבת היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט מתערב ומתבטל ביין שכבר י(ו)צא ולבדו מעולם לא היה שם יין עליו, שאם היה עליו כשיוצא בשבת שם יין קודם שיתבטל אין לו תקנה בביטול כדאמרינן (ביצה ד' ב') דבר שיש לו מתירין כגון זה לאחר השבת אפילו באלף לא בטיל, וכן כשהענבים שלמים ונותנין יין צלול עליהן וקורין אותו גרשפי"א מותר למשוך יין בשבת אע"פ שהענבים מתבקעין ויוצא מהן יין בשבת מאחר שבשעת יציאת היין מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר, והא דאמר בסוף פ"ק דשבת (י"ט ב') במחוסרין דיכה אסור היינו כי ליכא יין צלול מע"ש ומתמצה היין בשבת מן הענבים המרוסקין, וכן ענבים שדרכן היטב והוציא היין ונתנו שם מים לעשות תמד מותר למשוך מהן ולשתות, ואפילו לא נתנו שם מים אלא היין זב ומתמצה מאיליו מותר כיון דשחקו היטב תחילה כרבי ישמעאל דאית ליה במסכת עדיות (פ"ב מ"ו) ומייתי לה בפ"ק דשבת (י"ט א') דכל מידי דאתי ממילא מיקמי שבת שפיר דמי ואין כאן איסור משום משקין שזבו (שם תד"ה רבי) כדתנן גבי הבוסר והמלילות שריסקן מע"ש, והלכה כר' ישמעאל דמוקמינן (שבת י"ט א') סתם מתניתין דהתם (י"ח א') כוותיה.
<h2>דף קמד:</h2>
תו גרסינן התם אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך קדירה שיש שם תבשיל אבל לא לתוך הקערה ריקנית קסבר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, פירוש כאוכל המותר דמי כיון שבא מאוכל ונכנס מיד באוכל מותר הילכך אף בשבת מותר לעשות כן, אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה, ואם יש בקערה פירורין שפיר דמי ודווקא ביום טוב ועז העומדת לאכילה שיכול לשוחטה ביום טוב אבל לא בשבת (תו' שם ד"ה חולב) וכן פירש רב יהודאי גאון (בה"ג דף ל"ז ב'), (ע"פ יראים סי' רע"ד). ראיתי כתוב בהלכות גדולות קדמוניות דרב יהודאי גאון שרי למיעבד ביומא טובא מידי דמישתי ביומי כי מיפא ובשולי וליכא למיחש משום סחיטה ושריוה רבנן במתיבתא עכ"ל, ואיני רואה היתר סחיטה ביו"ט אלא כעין שביארנו, וכן כתב מורי רבינו יהודה בשם ר' יצחק כי הר"ר יוסף התיר לדוך שומין בי"ט ולקחת הבוסר ולדוך ולסחוט משקין של הבוסר על השומין הנדוכין משום דהוי משקין הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה, ולא הודה לו רבי יעקב דדווקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראוין לאכילה אבל בוסר אינו ראוי לאכילה כי אותן שאוכלין בטלה דעתן אצל כל אדם והוי כבורר אוכל מתוך פסולת עד כאן לשון מורי.
<h2>דף קמה.</h2>
מסקינן התם בפרק חבית כבושים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ורבי יוחנן למימיהם פטור אבל אסור כרב ושמואל דתנא דבי מנשה מסייע להו, פירוש כבושים כגון בשר ודגים ודברים אחרים נכבשים בחומץ ומלח ונקרא שו"צי בלע"ז.
<h2>דף קמה:</h2>
פסק הר"ר אליעזר (עי' יראים רע"ד דף קל"ד ב') אעפ"י שאין בישול אחר בישול כדתנן בפרק חבית שנשברה כל שבא בחמין מלפני השבת מדיח[י]ן אותו בחמין בשבת, פירוש בחמין בכלי ראשון, שנתבשל כל צרכו, מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מ"א א') יוצאין בפסח במצות רקיקי שרוי אבל לא במבושל, אחר אפייה (רש"י) אף על גב שלא נמוח, שהבישול שאחר כן מבטל האפייה, ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי (ערובין מ"ו ב'), וכן פסק בה"ג (דף ל' ד') כרבי יוסי, הלכך יזהר אדם שלא יתן פת אפוייה אף בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו גם מצלי יזהר אדם, ובשר או דג מבושל [יזהר אדם ש]לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת עד כאן לשונו. ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר דיש דברים שמתבשלין אף בכלי שני כדאמר לעיל (שם ביראים עמ' א') דמלח בכלי שני נמי בשלה ואין אנו בקיאין בדברים הקלים להתבשל וראוי להחמיר בכולן. ובירושלמי דמעשרות (פ"א ה"ד) גרסינן מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר רבי בון בכלי ראשון אין היד שולטת בכלי שני היד שולטת אמר רבי יונה אף בכלי שני אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני. אמרינן בפרק כירה (שבת מ"א א') המיחם שפינהו ויש בו מים חמים לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשיר (ע"פ יראים דף קל"ה א').
<h2>דף קמו.</h2>
והסותר. דווקא סותר על מנת לבנות אבל סותר על מנת לקלקל פטור. ויש סותר בכלים שמותר כדתנן בפרק חבית שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות. וקאמר שמואל בביצה פרק המביא (ל"א ב') חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וחותמות שבכלים מתיר מפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב. מכאן הורה הרב רבי אליעזר ממי"ץ (יראים סי' רע"ד דף ק"מ ב') שאם נאבדה מפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחלה ואין בדבר חשש איסור, אבל רבינו שמשון כתב (שבת ק"ב ב' תד"ה האי ע"ש) וזה לשונו אמר רבי דמההיא דבכל מערבין (ל"ד ב') יש ללמוד דדווקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן עירובו במגדל אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין יכול להפקיע (ב)[ה]פותחת וליטול העירוב אף על פי דסתם המגדל שבכל התלמוד הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל (שבת ק"ו א') וכמו ההיא דתחילת פרק כל הכלים (שבת קכ"ב ב') עד כאן דבריו.
בפרק חבית אמרינן, העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האויר ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש, לפיכך גזרו על כל נקב אפילו היה עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שלא (שמא) יבא לעשות נקב שחייבין עליו, ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש ואין מוסיפין בו אבל פותחין נקב ישן והוא שלא יהא הנקב למטה מן השמרים שהרי זה עשוי לחזק ואסור (לפותחן) [לפותחו] (רמב"ם שבת פכ"ג הל' א'). עוד שם שובר אדם את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות, ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחים ואינו חושש שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו, וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב, ואם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם אמרינן בפרק תולין (קל"ט ב') שהוא מותר ומותר להערים בדבר זה (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ג').
<h2>דף קמו:</h2>
דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דרבי יוחנן הלכה כרבי יאשיה דמיקל ומתיר לתת גובתא, הוא קנה חלול, לתוך החבית בשבת אעפ"י שלא ניסהו תחילה מבחול אם ראוי לאותו נקב של חבית זו (רש"י ד"ה ולא) ומפרש התלמוד לחתוך הקנה חלול לתקנו שיוכל ליכנס בתוך החבית אסור אפילו ביום טוב (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
תולדה דרבנן תנן בפרק חבית שנשברה מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש, ובפרק משילין (ביצה ל"ה ב') מוכיח שפירוש מי שנשרו לשון נשירה ונפילה (שבת שם תד"ה מי), הגיע לחצר החיצונה שוטחם בחמה אבל לא כנגד העם, ותני עלה רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין לשוטחן בחמה אפילו שלא כנגד העם, סברי לה כרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור (ע"פ יראים דף קל"ה ב' ע"ש), והלכה כרב דסתמא תלמודא הכי אית ליה במסכת עבודה זרה (י"ב א') גבי מעות שנפלו לפני ע"ז לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה מותר, ומדקדק שם מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי [כלל] לעלמא והאמר רב כל דבר שאסרו חכמים וכו' וכן פסק רב אלפס (שם בשבת דף ס"ב). ואמרינן בפרק תולין (שבת קמ"א א') טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ ומותר לגורדו בצפורן (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ב הל' י"ז). עוד אמרינן התם טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקורה וכו'. בפרק חבית (שבת קמ"ז א') אמרינן עוד המנער טליתו בשבת חייב חטאת ואוקמא בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן (ע"פ יראים שם קל"ו ב' ע"ש), פירש רבינו שלמה יצחקי (שם ד"ה המנער) ורבינו חננאל (שם ד"ה אמר) מפני האבק, ורבינו יצחק קבל מרבינו יעקב שמנערו מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו שבעניין זה מדברת משנתינו ודומה יותר תיקון מנעירה לצורך אבק. ובפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') אמרינן שכשוך מותר במנעל כיבוס אסור, ותנן בשבת פרק נוטל (שבת קמ"ב ב') כר שיש עליה לשלשת [לכלוכית] יקנחנה בסמרטוט ואם הוא של עור נותן עליו מים עד שתכלה.
<h2>דף קמז.</h2>
אמר רבי יוחנן היוצא בטלית מקופלת על כתיפו חייב חטאת, פעם אחת יצא רבי לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתפו, פירוש שני צידי טליתו התלויין לפניו אחד מימין ואחד משמאל קפלן והניחן על כתיפו, אמר ליה רבי יהושע בן זירוז בזו חייב רבי מאיר חטאת, ושלשל רבי את טליתו. אמר רבי יהודה מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר שיצא בסודר שעל כתיפו ונימא כרוכה באצבעו וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו אף על פי שאין נימא כרוכה לו באצבעו מותר וכן פוסק רב נחמן, אם כן אדם שנפסקו לו לולאות טליתו מותר לצאת בטליתו לבושה סביביו בכל מקום שירצה (סה"ת סי' רנ"ד). וכתב מורי (עי' מ"ח א' תד"ה הא) שאם נתקו חוטי הסרבל ויש שם נקב ר(ו)חב שיוכל לתחוב החוט בהם יכניסנו בתוכו ויענבנו. אמנם אם הלולאות שנפסקו מוזהבות אם הם תלויות בו חשובות הם ואינם בטלות לגבי הטלית ואסור לצאת בהן משום משוי, וכן אומר בפרק תולין (קל"ט ב') דהא דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה (מצויינת) [מצוייצת] כהילכתה בשבת חייב חטאת היינו משום דהנהו חוטי חשיבי ולא בטלי, ופי' רבינו חננאל (שם תד"ה ציצית) שאינו מבטלם לפי שחשובים הם בעיניו שדעתו ליתן באותו טלית ציצית רביעית, אבל רבינו שלמה פירש (ד"ה חשיבי) שחשיבותן לפי שהן של תכלת שזהו דבר שאינו מצוי, אבל בדבר התלוי ואינו חשוב מותר לצאת בו לכתחילה כמו שמוכיח שם גבי כילה (ע"פ סה"ת שם), ומיהו אין בידינו כח לברר אם הלולאות של משי שלא [יהו] חשובות וראוי לאסור לצאת בהן בשבת. ואותן לולאות של משי הקבועות באבנט מותר לצאת בהן יחף הואיל וראויות לקשור בה אחד מראשי המכנסיים התלויין למטה להגביהן מן הארץ כמו שהוא מנהג (ע"פ סה"ת שם ע"ש).
<h2>דף קמח:</h2>
הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב (רמב"ם שבת פי"א הל' ט'), סתם כתיבה אינה אלא בקלף ובדיו, תולדה דאורייתא דתנן (ק"ד ב') כתב בסם ובסיקרא ו[ב]כל דבר המ[ת]קיים חייב (ע"פ יראים סי' רע"ד ד' קל"ט ב'), תולדה דרבנן דתנן בפרק הבונה (שם) כתב במשקין ובמי פירות וכל דבר שאינו מתקיים פטור, אבל אסור (יראים שם). תניא בפרק המצניע (צ"ד ב') הכוחלת רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמרא (שם) דכוחלת היא תולדה דכותבת. תולדה דרבנן למוחק דתנן בפרק שואל מונה אדם את א[ו]רחיו ואת פרפרותיו מפיו ולא מן הכתב, מאי טעמא אמר רב ביבי (קמ"ט א') גזירה שמא ימחוק ומסקינן אפילו בכ(ו)תבו בכותל גבוה (ע"פ יראים שם).
<h2>דף קמט.</h2>
הגוזז. עיקרו של גוזז הוא שגוזז צמר או שער מעל הבהמה [ו]חיה. ותולדה דאורייתא הוא, דאמר ריש לקיש בפרק כלל גדול (ע"ד ב') התולש כנף חייב משום גוזז מפני שדרך כנף בתלישה, והקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק, ובפרק הלוקח בהמה (בכורות כ"ה א') מסקינן דשוחט בהמה בי"ט עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ובעוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו (ע"פ יראים דף קל"ה ב' ע"ש). ו(ב)תולדה דרבנן, (דתנן) [דתניא] בפרק שואל (שבת קמ"ט א') אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלות, שאינן שוות לשאר שערות (רש"י ד"ה אין). עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע (צ"ד ב') דאמר התם הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומר. ותנן (שם) התולש צפורניו בידו או בשיניו וכן שערו ושפמו וזקנו רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות. תניא (שם) רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור וביד מותר לא אמרן אלא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו ונחלקו רבינו שלמה (שמואל) ורבינו יעקב (יצחק) (שם תד"ה והוא) בפירוש דכלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד החוץ, לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
שנינו במסכת תרומות פ"ב (בירושלמי), המגביה תרומות ומעשרות ביום טוב או בשבת בשוגג יאכל ממה שתיקן (רמב"ם שבת פכ"ג הל' ט"ו) את הפירות. המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן (שם הל' ח'). אבל המקנה לחבירו בשבת אף מזיד קנה כדאיתא בירושלמי. עוד מסקינן בפרק שואל, אסור להפיס ולשחוק בקוביא מפני שהוא כמקח וממכר, ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדולה כנגד מנה קטנה מפני שאינם מקפידין (שם הל' י"ז). עוד [מסקינן] בפרק שואל (ק"נ א'), אסור לחש(ו)ב חשבונות שהוא צריך להם בשבת בין שעבר בין שעתיד להיות גזירה שמא יכתוב, לפיכך חשבונות שאין בהן צורך מותר לחשבן בשבת כיצד כמה תבואה היה לנו בשבת פלוני[ת] כמה דינרין הוציא בחתנות בנו וכיוצא באלו בכלל שיחה בטילה הם שאין בהן צורך כלל והמחשב אותן בשבת כמחשב אותן בחול (שם הל' י"ח). עוד [אמר] שם, אסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יהא בהול ויבא למחוק. ואסור לקרות בכתב המהלך מתחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת, ואף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור גזירה (קט"ז ב') משום ביטול בית המדרש כדי שלא יהא כל אחד יושב בביתו וקורא ומונע עצמו מבית המדרש (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ט).
<h2>דף קנ.</h2>
כלומר] עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב לכשתחשך עכ"ת. ומדיוקא דמתניתין שמעינן דיכול לומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב לשכור פועלים אי נמי להיות הוא עצמו שכור לו, ושניהם יודעים [כי] על מנת שכירות פעולה הוא מזכירו. וכיון דלא מפרש בהדיא שרי, והכי קאמר לא יאמר לחבירו לשכור פועלים בהדיא, אבל סתמא שרי. חפציך אסורים. בשבת. חשבונות של מצוה. כגון תקופות וגימטריאות או לבנות בית הכנסת או בית המדרש, ולחשוב כמה מוציא עליהם. מפקחין. נושאין ונותנין על ענין צבור ללכת למושל העיר. לטרטיות ולקרקסיות. מקום שעושים חוקיהם, ולהזכירן שלא ישתדלו [לעשות] רעה נגד צבור. משדכין. אותו ללמדו אומנות. דאמר מר, בקידושין [ל' ע"ב] מי שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו ליסטות, שאין לו במה להתפרנס. חשבונות של מה לך. מה לך ולחשבונות הללו, הרי אין צורך בהן. כגון שאומר "מי שרוצה לבנות בית, כך וכך מוציא בו". וי"ג של מילך עצה שאינה שלו
פיסקא. לא ישכור אדם פועלים. משום דכתיב [ישעיה נ"ח] ממצוא חפצך. ולא יאמר אדם לחבירו. ישראל. לשכור לו פועלים. תוספת. ובגמרא פריך פשיטא. כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור, ועובר משום ולפני עור לו תתן מכשול. ומשני הא קמ"ל שיכול לומר לחבירו "הנראה שתעמוד עמי לערב".
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה, מפני מה נאסרו משום שנאמר (ישעי' נ"ח י"ג) אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וגומר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר לשותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בזה אסור שנאמר ודבר דבר דיבור אסור והרהור מותר, אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך פירותיהן מתבשלין שהרי זה מהלך חפצ[י]ו (רמב"ם שבת פכ"ד הל' א'—ב'). מותר אדם לומר לפועל הנראה בעיניך שתעמוד עמי לערב כדפסקינן התם בפרק שואל ופירש ר"י (ע"ז ז' א' תד"ה הנראה) הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה לי נכון לעמוד עמי לערב שנמצא עושה חפציו בשבת, ואסור לרוץ ולדלג בשבת שנאמר מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, ויורד אדם לבור שיח ומערה אפי' הן מאה אמה ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה, ואסור להרבות בשיחה בטילה שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, גרסינן בברכות פרק קמא (ו' ב' ע"ש בהגהות הגר"א) מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לב"ה או לבית המדרש, ואמרינן בכתובות פ"ק (ה' א') ובפרק שואל (שבת ק"נ א'), מחשבין חשבונות של מצוה [בשבת] והוא הדין שמודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו שיעור, כדאיתא בסוף מסכת שבת (קנ"ז ב'), ואמרינן בפ"ק דכתובות (ה' א'), פוסקין צדקה לעניים והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים לפקח על עיסקי רבים בשבת ומשדכין על התינוקות לארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ובפ"ק דשבת (י"ב א') אמר מבקרין חולין, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ומחש[י]כים על התחום לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום כדי שיהא קרוב לפקח על עסקי כלה ועל ע[י]סקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו ששנינו בפרק שואל (שבת קנ"א א'), ואמרינן בתוספתא (שבת פי"ח ה"ז ומובא בגמרא שם) שאומרים לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הם ונאמר מעשות חפציך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין (ע"פ רמב"ם שם הל' ד'—ה').
<h2>דף קנא.</h2>
ומשפט פירות או דבר [אחר] הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדאיתא בפרק בכל מערבין (עירובין מ' א') ובפרק אין צדין (ביצה כ"ה א'), ולאותו ישראל שנעשה בשבילו צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו אף על גב דהויא איסורא דתחומים דרבנן, ויש קצת ראייה מדתנן בפרק שואל גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב, משמע דאם נודע שבשביל ישראל באו מחוץ לתחום שלא יספוד בהן עד כדי שיבואו למוצאי שבת ממקום שהביאם דהא מדמה לה לעיל למרחץ שנתחמם, ויש לדחות דבמת החמירו יותר שהרי חפרו קבר בשביל ישראל בשבת בפלטיא שהוא פרהסיא יתירא לא יקבור בו אותו מת עולמית, ומכל מקום נכון להחמיר ואף על פי שיש לדחות אדיחוי לא סמכינן. וגם שמא אין הלילה מן החשבון לפי שאין רגילות בלילה להביא ממקום רחוק וצריך להמתין בכדי שיעשו ביום למחרת שבת (ע"פ סה"ת סי' רנ"א).
ואם ליקט הגוי בשבת פירות וצד דגים בשביל גוים ובשביל ישראל אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו כמו שמפורש בירושלמי (שבת פט"ז ה"ט), אבל [אם] אין ידוע אם בשביל ישראל ליקטן וצד דגים (אם) בשבת [אם] לאו, או להפך שידוע לכל שבשביל ישראל נעשה אבל ספק אם נלקטו היום בשבת אם לאו, אותו היום אסור משום ספק מוכן. אמנם הם מותרין למוצאי שבת מיד כשמואל דפרק שואל דאמר אין צריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשו, [ולא כרב דאמר צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו דאע"ג] דהלכה כרב באיסורי כדאיתא פרק יש בכור (בכורות מ"ט ב'), מכל מקום הלכה כשמואל כדפסיק תלמודא פרק שואל גבי הא דתנן גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן הישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב, ומפרש רב שידוע בודאי שבאו ממקום קרוב ולא מחוץ לתחום (סה"ת סי' רמ"ט), ואף על פי שדרך רשות הרבים באו יש לומר דממקום קרוב כל כך לא מהני הבאתן (שם תד"ה אא"כ). אבל ספק אסור עד בכדי שיעשו ושמואל סבר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו, פירוש חששה זו לקולא יש לנו לומר שבאו ממקום קרוב ומותר כמו חיישינן שמא באמבטי עיברה (חגיגה ט"ו א') ושריא לכהן [גדול] (רש"י ד"ה שמואל), (סה"ת שם). ה"ג בספרים ישנים ובפירוש ר"ח (שבת קנ"א א' תד"ה דיקא) תנן כוותיה דשמואל מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים למוצאי שבת רוחץ בה מיד, ואם רוב ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו, מחצה על מחצה בכדי שיעשו, רבי יהודה אומר אם יש רשות מותר מיד, פירוש רשות (ד)גוי חשוב שישנו בעיר שיש [לי] אז לומר שבשביל גוי נתחמם אלמא ספיקא שרי כשמואל, ומרבנן דאסרי בכדי שיעשו במחצה על מחצה לא תיקשי לשמואל, שהרי יש לומר דסברי רבנן דודאי לשם שניהם נתחמם בשביל גוים [ו]בשביל ישראל ולכך אסור, דהיאך יהא ספק אם בשביל גוים לבד נתחמם אם בשביל ישראל לבד נתחמם, הלא לא חממוהו בשביל איש אחד כל זה פיר(ו)ש רבינו שלמה (שבת שם ד"ה רוחץ בה) ותופס גירסא זו עיקר, הרי למדנו מכאן דדבר שנעשה בשביל ישראל וגם בשביל גוים אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו, [וכן] משמע קצת בירושלמי שילהי פרק כל כתבי הקדש (שבת פט"ז ה"ט) בעובדא דאיקלע שמואל בבית גוי אדליק גוי בוצינא בשבתא והפך שמואל אפויי, אייתי גוי שטרא וקרא ביה ידע שמואל דלאו בגינותיה אדליק הדר שמואל אפויי, וקאמר הדא אמרה נעשה בשביל ישראל ובשביל גוי מותר, וקאמר דלמא משום דאין מכריחין את האדם לצאת מביתו, אבל בעלמא אסור, מיהו יש ספר ירושלמי שגורס הדא אמרה נעשה בשביל ישראל ובשביל גוי אסור, ונראה דטעות סופר (ע"פ סה"ת שם).
אף על פי שאסור לטלטל המת אמרינן בשבת בפרק שואל שסכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר, ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שיצטנן, ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא יתפח, ופוקקין את נקביו שלא תכנס בהן הרוח, וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף ואין מאמצין את עיניו בשבת (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ו הל' כ'), מסקינן בפרק כירה (מ"ג ב'), מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מפני הדליקה מכל מקום שמא יבא לכבות מתוך [שאדם בהול] על מתו (ע"פ הל' כ"א שם), אמר רב נחמן בפרק המצניע (צ"ד ב'), מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והן מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור (בכל) [מכל] הדברים אשר יגידו לך (דברים י"ז י"א), ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו ממקומו אבל יוצאין הם (רמב"ם שם הל' כ"ג) וכן פיר(ו)ש גאון דבמת שהסריח מדבר, ועל כל זאת פירש רבינו שמשון שלא התירו אלא על ידי ככר או תינוק.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי או חבילתו והוא אחד משמנה עשר דברים שגזרו (י"ז ב') שלא יוליכנה פחות פחות מד' אמות, ואם אין שם נכרי או אין מאמינו יתננה על הסוס מבעוד יום ואם רוצה הסוס לעמוד יטלנה מעליו וכשיתחיל ללכת יתננה עליו שלא תעשה הבהמה עקירה והנחה משתכנס השבת ואם אין בהמה עמו ויש עמו קטן יתננה לקטן ישראל ואם אין שם לא זה ולא זה יוליכנה פחות פחות מד' אמות ויעשה הנחה קודם שיגמור ד' אמות (ע"פ סה"ת רכ"ה). ואם דואג פן יראוה הגוים ויגזלוה ממנו יניחנה עליו וירוץ שלא יעמוד כלל וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה כלאחר יד קודם שיעמוד (סה"ת שם) (ו)[ד]השתא לא עשה כלל איסורא דאורייתא דהא מבעוד יום התחיל לרוץ ואם כן לא עשה עקירה (משהתחיל) [משנכנסה] שבת וכן אמר רב הונא הייתה חבילתו על כתפיו רהיט, ומייתי לה בפרק בתרא (קנ"ג ב'). ונראין הדברים דאם ירא פן יבואו עבדי המושל ליקח המעות שבתיבתו בשבת או כספו או זהבו שאינם כלים מותר להצניען במקום שירצה ברשות היחיד אף על פי שהם מוקצים שהרי גדולה מזו התירו משום פסידא להוליך פחות פחות מד' אמות דרך ר"ה שיש לחוש לאיסורא דאורייתא וכל שכן הא, ודווקא בדליקה לא התירו להציל מעות אם לא שיש ספר עמהם (קט"ז ב') דילמא אתי לכבויי (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קנג:</h2>
(תניא) [תנן] במסכת ע"ז (י"ד ב') אין מוכרין לגוים בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין, ומפרש שם (ט"ו א') הטעם גזירה שמא ישאילם או ישכירם לגוי ועובר משום למען ינוח שורך וחמורך (שמות כ"ג י"ב) ששכירות אינו קונה, עוד מפרש טעם אחר משום נסיוני, שפעמים דסמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא מוכר[ו] ואומר ישראל לגוי לנסותה ושומעת קול בעלה ישראל והולכת מחמתו ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת, דאסור משום לא תעשה כל מלאכה אתה וגומר (שמות כ' י') כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ב'), אבל לא רצה לומר הטעם משום למען ינוח דשמא משום גזירת איסור בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו (אסורין) [אוסרין] למכור לגוי (עי' ע"ז ט"ו א' תד"ה ושמעה), רבא שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא, פירוש על ידי סרסור, אי משום נסיוני לא ידעה לקליה, ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגר ועוד שלא יתגלה מום הבהמה [נ"א בבהמה], רב הונא (שם) זבין ההיא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עביד מר הכי אמר ליה אימור לשחיטה זבין, ומתניתין דקתני אין מוכרין [בהמה גסה] מדברת [בטמאה אי נמי] שפיר(ו)ש לו הגוי למלאכה אני צריך לה, ובהמה טמאה אפילו בסתמא אסיר דהא לאו לאכילה קיימא, כך פירש רש"י (שם ד"ה אימור), ורבינו שמואל ורבינו יעקב (שם תד"ה אימור) מחלקין עוד בעניין אחר אבל אינן סותרין פירוש רבינו שלמה. וצריך למצוא היתר למנהגינו שאנו מוכרין להם הכל, דאע"ג דפסיק תלמודא (ט"ז א') כרבי יהודה בן בתירא שמתיר בסוס זהו מטעם שעושין בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, שבימי חכמים היו מייחדים הסוסים לרכיבה ולעופות, אבל עכשיו רגילין לחרוש בהן ולמשוך בקרון, ויש לפרש שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקול ואין לחוש לנסיוני דשמעה לקליה כמה שאנו מתירין על ידי ספסר מפני שאין מכרת קולו, ומשום שאלה ושכירות נמי ליכא למיחש שהרי אין אנו רגילין להשאיל עכשיו לגוי ולא לקנות בהמה כדי להשכיר לאחרים כך פיר(ו)ש רבינו יעקב, ורבינו יצחק מפרש שבימי חכמים היו הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשיו שאין אנו כ"א מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היינו מוכרין לגוים ומהאי טעמא שרי התם (ט"ו ב') למכור להם חטים ושעורים משום פסידא, אמנם מזה הטעם אין אנו מתירין למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר אבל אסור [לקנותם] לכתחלה כדי למ[ו]כרם לגוים (ע"פ סה"ת סי' קמ"א).
<h2>דף קנד.</h2>
אסור להוציא משא על הבהמה וחיה ועוף בשבת וזה שנאמר (דברים ה' י"ד) למען ינוח שורך וחמורך דבר הכתוב בהווה, ואם הוציאו אף על פי שהישראל מחמר אחר בהמתו בשבת פטור [ו]אף על פי שיש בדבר לאו שנ' (שמות כ' י') לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגומר ובהמתך מכל מקום אין לוקין עליו לפי שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין על לאו כגון זה (ע"פ רמב"ם שבת פ"כ הל' א'—ב' וע"ש ובמ"מ).
<h2>דף קנה.</h2>
אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואין נתלין בבהמה ולא יעלה עליה מבעוד יום לישב עליה בשבת ואין נסמכין לצידי בהמה, וצידי צדדין מותר (רמב"ם שבת פכ"א הל' ט') כדאיתא בפרק בתרא דשבת.
<h2>דף קנה:</h2>
הלש. תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בפרק בתרא דשבת וסתם מתני' דפ"ק (י"ז ב') אין שורין דיו וסמנין כוותיה, ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד, ואמר רב יהודה מנערן בכלי, פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בפרק מי שהחשיך (קנ"ו א'). וחרדל שלשו מערב שבת וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרינן בפ' תולין (ק"מ א') למחר ממחו ביד או בכלי, פי' יערב בהן באצבעו או בכלי, ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרוף הדבש בכף לתוך החרדל, וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול (פ"ז ה"ב) האי מאן דשחיק תומא כד מפרך ברישיה חייב משום דש, דמבחר בקליפות חייב משום בורר, כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן, דיהיב משקין חייב משום לש (ע"פ סה"ת סי' ר"כ), ומההיא דירושלמי אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור (ע"פ סה"ת שם ע"ש) כמו שפירש ר"ח למעלה (מלאכה ו'—ח'). וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור.
<h2>דף קנז.</h2>
אמרינן בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ד ב') ובפרק גיד הנשה (חולין צ"ג ב') שכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, והם נחלקו בסוף מסכת שבת (קנ"ז א') בעניין מוקצה והמיקל משניהם אומר שהלכה כר' שמעון בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה מחמת איסור חוץ מנר שהדליקו באותה שבת, דדחייה בידים (שם תד"ה לבד), אבל במוקצה מחמת חסרון כיס מודה רבי שמעון דאסור, דתנן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ג ב') כל הכלים ניטלין חוץ ממ(י)סר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיטה וסכינא דאושכפי (סימני סה"ת סי' רנ"ד). גרסינן בפרק מפנין (שבת קכ"ח א') דג מליח מותר לטלטלו, אפילו לא בשלו אבל בשאינו מליח אסור לטלטלו, אבל בשר אפילו תפל וחי מותר לטלטלו (סימני סה"ת שם).
ואם גוי עשה מלאכה בשבת בשביל עצמו מותר ישראל ליהנות אפילו באותה שבת, כדתנן (שבת קכ"ב א') גוי שהדליק את הנר או עשה כבש או מילא מים לבהמתו ישתמש ישראל לאורו וירד בו ישראל וישקה מהם ישראל [ו]היינו אפילו באותה שבת כמו רבן גמליאל וזקנים שירדו בכבש בשבת, אבל בעניין אכילה כמו גוי שבישל בשבת לצורך (ל)עצמו בשר דגים או בצים יש צדדין לאסור ולחלק שבדבר אכילה ראוי להחמיר יותר מבגוי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו, ולא דמי להא דתנן במסכת תרומות (פ"ב מ"ג) המבשל בשבת בשוגג יאכל, דהתם ליכא למיגזר פן יבשל הישראל מזיד שאין להחזיקו כרשע לבשל במזיד בשבת ולעשות איסורא דאורייתא אבל יקל בעיניו לומר לגוי לבשל בשבת (סה"ת סי' רמ"ח) שאין כאן איסורא אלא מדברי סופרים. ועל הלחם שאפה גוי בשבת וגם שמא נטחנו החיטין ונרקד בשבת יש פנים להתיר כמו מבשל בשבת יאכל וכמו נכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ויש פנים לאיסור (כדמפרש) [כדפי'] לעיל דלא דמי למבשל דהתם ליכא למיגזר שמא יהיה הישראל רשע לבשל במזיד אבל יקל לומר לגוי לבשל, ועוד שמא יש לדמותו לשוחט מפני שהקמח לא היה ראוי לכוס מקודם לכן, ואין לומר שהלחם מותר דהא פסקינן שלהי שבת (קנ"ז א') כר' שמעון דשרי (ב)מוקצה בר מנר שהדליקו בה באותה שבת דדחייה בידים, לא דמי דשמא הכא מודה רבי שמעון דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקים כיון שנטחן ונרקד ונאפה בשבת, כדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה כ"ד ב') גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור, ופירש רבינו שלמה (שם ד"ה אם יש) דאפילו רבי שמעון מודה בהא דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקים דאמר בפרק כירה (שבת מ"ה א') דמודה רבי שמעון בהא (סה"ת שם), ורבינו יעקב היה אוסר להרב רבי יצחק בן רבי מרדכי לאכול לחם שנאפה בשבת (סה"ת סי' רמ"ז).
תניא בפ"ק דשבת (י"ט א') ר' אומר מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומסקינן במסכת נדרים בפרק נערה (ע"ז א'), שמפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, שאין הלכה כאותו הזוג שחולק על זה כדאיתא התם (ע"ו ב'), ותניא בתוספתא (שבת פי"ח הי"ד) מפני מה אמרו נדרי שבת מפירין אותן בשבת שאם חשכה אינו יכול להפר, ומתירין אותן לצורך השבת דווקא אף על פי שהיה להם פנאי להתירם מערב שבת שדברים אלו דברי (מצות) [מצוה] הן (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ד הל' ו'), וכן מסקינן בסוף מסכת שבת (קנ"ז א').
